[אלסוורת' קלי, עלה בננה, 1992]

אתמול במוזיאון ישראל, ניסיתי להגיע לתערוכה מפיקאסו עד קנטרידג' ולא הצלחתי, כי היא מוקפת תערוכות בהקמה והגישה אליה חסומה מכל הכיוונים. בסוף אחד השומרים עזר לי. עליתי במעלית שמסתתרת בין הפסלים האפריקאיים ויצאתי ישר לשם. תערוכת-אי נפלאה. עבודות על נייר, רישומים, קולאז'ים וכמה ציורים בצבע (אני הייתי מוותרת על העבודות בצבע ונשארת רק עם השחור-לבן). ניסיון לשרטט קו התפתחות של רישום ומחשבות על רישום, לאורך המאה העשרים. אושר צרוף. מפגשים מענגים עם מאטיס, קליי, שוויטרס, הוקני ואלסוורת' קלי.

אוהבת יותר ויותר ציורים של מאטיס (מגלה באינסטגרם המון ציורים יפהפיים שלא הכרתי) – את הטקסטורות, הצבעוניות (ירוק-סגול-טורקיז) ואת הנינוחות של נופי הפנים שלו (עם חלון אל החוץ הים-תיכוני).

[Henri Matisse, Le Boudoir, 1921]

מאוד אוהבת את הציור הזה של מאטיס, את השקט והאינטימיות שבו.

[Vanessa Bell, “The Other Room,” late 1930s]

פנים 'מאטיסי', שקט ויפה (קצת מתוח) של וונסה בל.

[Henri Matisse, 1952]

(להסחת הדעת, מעתיקה טקסטים על רישום):

"רישומי ההכנה הרבים כל כך שאני מבצע לפני הרישום בעט, מטרתם לשחרר את החן, את הטבעי. לעולם איני כופה על עצמי דבר; נהפוך הוא. אני הרקדן, או הלוליין, המתחיל את יומו בכמה שעות של תרגילי גמישות, שמטרתם לגרום לכל האברים בגופו לציית לו כאשר יתייצב מול הקהל שלו וירצה לבטא את רגשותיו ברצף של תנועות ריקוד, איטיות או נמרצות, או בפירואט אלגנטי.

קיימת אפוא אמת מהותית שיש לחלץ ממראה העצמים שבכוונתנו לתאר. אמת זו היא האמת היחידה שיש לה חשיבות.

לדעתי, כל אחד מרישומים אלה טומן בחובו המצאה ייחודית לו, שמקורה בחדירה של האמן לעומק הנושא, חדירה המגיעה עד כדי הזדהות מוחלטת עימו, כך שהאמת המהותית שעל הפרק היא היא הדבר המכונן את הרישום. אין היא משתנית בשל תנאי הביצוע של אותו רישום; אדרבא, הגמישות של הקו והחופש שלו הם המאפשרים לביטוי של אותה אמת לקבל על עצמה את דרישות הקומפוזיציה; היא מתעשרת בגוונים נוספים ואף נטענת בחיים חדשים בזכות הלך המחשבה של האמן המבטא אותה. הדיוק והאמת לא חד הם."

(מתוך: רשימות של צייר, אנרי מאטיס, עריכה: דומיניק לוי-איזנברג, מצרפתית: נועם ברוך, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

מאטיס מכין דפים צבועים בגואש. 

מאטיס רושם.

מאטיס גוזר, בצבע ובשחור-לבן.

[מאטיס גוזר, קטע מתצלום, שנות ה-40]

"מאז ומתמיד התייחסתי אל הרישום לא כאל תרגיל לחיזוק מיומנות מסוימת, אלא בראש ובראשונה כאל אמצעי לביטוי של רגשות אינטימיים ולתיאור של מצבים נפשיים, אמצעי מפושט כדי להעניק יתר פשטות, יתר ספונטניות להבעה – להבעה שצריכה לזרום ללא כובד לרוחו של הצופה."

(אנרי מאטיס, רשימות של צייר, ערכה ואחרית דבר: דומיניק לוי-איזנברג, מצרפתית: נועם ברוך, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד)