"[…] רובנו מסכימים, נכנעים לגזר דינה של המוסכמה העכשווית, הגופנית. רוב המזדקנים מביטים בגופם המזדקן ומזדהים עמה בייאוש, כיודעים שנכנסו אל ארץ גזרה. אינני בא לייפות את הזיקנה אלא להציע להפוך, ולו לרגע, את היוצרות: כי אם נכלול גם את הרוח באדם, אזי הזיקנה, כמצב קיומי המקיף את כל תופעות החיים, הגופניות, הנפשיות והרוחניות, איננה בשום אופן מושג המסמן ירידה והיפחתות בלבד. אם כל האדם מובא בחשבון ולא רק גופו המזדקן, אזי הסך היוצא הוא עלייה, התרחבות וצמיחה; צמיחה שאינה נופלת מן הצמיחות הקודמות לה בחיי האדם, ואולי היא עולה עליהן בעורמה, בפיקחות, בעומק ההרגשה ובתבונה המקיפה המצטרפות יחד לגבורה. גבורה חדשה, אחרת מזו של הצעירים.

[…] עצם הירידה היא המחוללת את העלייה הרוחנית. עצם ההצטמצמות של כוח הגוף היא המחוללת את הרחבת המחשבה. הלימוד הזה, שמשמעותו סגורה בחייו ובמעגליו של האדם, שאין בו תהילה ואיש בעולם אינו מריע עליו ומזכה אותו באותות, צופן גם שמחה מסוג חדש, כי הוא תורה לשמה."

(אריאל הירשפלד, מבוא קצר לזיקנה, מתוך "רשימות קצרות על חלוף", 29.9.20, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ')

angel.jpg

"אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה, כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד. אחת מאפשרויות הביטוי של הסתר זה היא האמונה באל אישי."

(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)

 


 

light blue

"…החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.

…היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי."

(אריאל הירשפלד, הערה על החילוניות הישראלית, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 11.11.19)

ulman.jpg

[…] "יסוד" של מיכה אולמן נתון בתוך האדמה והוא כמעט ואינו בולט ממנה. רבים עוברים על פניו כאילו הוא באמת יסוד למבנה לא גמור. הוא ספג בשל כך לא מעט אירוניה מתושבי העיר, אבל רבים גם אוהבים אותו מאוד דווקא משום כך. "יסוד" נראה כמו מסד לבית שעוד לא נבנה, או כשריד לבית שהיה ואיננו. הוא נראה כתמצית המזוקקת ביותר של מעשה הבנייה באשר הוא: תחילתו של המעבר בין כוונה ומעשה, בין שרטוט ובנייה. הוא עדיין לא הרבה יותר מאשר סימון של סימן על הקרקע, אבל הוא כבר תחילתו של מעשה או סיומו המסרב להימחק. בדומה לאנדרטה לטייסים, הוא מזקק את רעיון העיר לסמל אחד מרוכז והוא ממקמו מול איתני הטבע שמולם עומדת העיר. כאן ניצבת העיר מול החומר שממנו לוקחה: החול. בשונה מאנדרטת הטייסים, זהו סמל פָּרוּם וחידתי, רק חלקו מבצבץ אל המחשבה המודעת ואילו רובו נותר עלום.

תל אביב נבנתה (בעיני עצמה) לא רק על החול אלא גם על משחק המלים בין חול לבין חֹל. כלומר היא עיר החולין, בניגוד לעיר הקודש הסלעית. אבל העיר החולית היתה כוח המתריס בפני הכאוס החולי ובו בזמן היא זו שהפכה אותו לא רק לחומר הבנייה העיקרי שלה אלא לסמל רוחני מקיף. "יסוד" של מיכה אולמן יוצר מבט חדש, שהוי ומדיטטיבי, על המיתוס התל אביבי. הוא מבט מאוחר, מהורהר, על המיתוס הזה. הוא שרוי בשקט בשדרה הגדולה שבמרכז העיר, ומזכיר לא רק את המרץ ותחושת המהפכה התרבותית שאפפה את העיר העברית, החילונית, שהעמידה עצמה מול נצח השממה ומול הוויית הגלות, אלא גם את התלות הגמורה של העיר באדמה החולית, במזרח הקדמון הקשור בה. הוא מגלה גם שהקרקע הזאת לא היתה בוגדנית כלל כפי ששירי הבונים דימו אותה, והיא הוכיחה עצמה כיסוד יציב מאוד למבני הבטון שניטעו בתוכה.

"יסוד" נוגע בגבולות האמנות. הוא פסל ולא פסל. הוא אינו בולט מן הקרקע ואינו נושא על עצמו ערכי יופי מקובלים כאנדרטה לטייסים. הוא קרוב למושג הסימן, אבל דווקא היותו סימן כמעט ואינה מובחנת, כי אין גדר סביבו ואין כל דרך להבין היכן תחומו מתחיל ונגמר. איכות הסימן ב"יסוד" הפכה בעצמה למושא התבוננות ולחפץ מוחשי, וכמותו הוא נתון למחיקה. למרות הממד הכמעט מופשט שלו, הוא הפסל העוסק באופן הנרגש והגלוי ביותר במיתוס של תל אביב; של העיר שנבנתה על החולות. החול כזולת האימתני של העיר. וכשמביטים בו בסבלנות מתגלה בו צידו המכמיר לב של הסימן האנושי המחוק בקרקע. כמה פשוט ויסודי, כמה מלאכותי. ומנגד: גדול הכוח הנובע ממנו. זהו עוּבָּר של עיר, המקור לשדרה שסביבו, למתווה העיר כולו.

(אריאל הירשפלד, העיר העולה מן הים זוכרת גם את סופה, תרבות וספרות 'הארץ', 5.7.19)

italian oren

אנחנו ברומא. הפקידה שמחתימה את הדרכונים בשדה התעופה, שקועה בשיחת טלפון ולא זורקת לעברנו מבט. גם אם היינו עם שפמים ענקיים, או קוף על הכתף, היא לא היתה שמה לב. נהג המונית הצעיר והנמרץ מדבר בטלפון אף הוא. באיטלקית שוצפת, מתנגנת, הוא מפטפט עם מישהו לא נראה, לאורך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון. היחידים שמקבלים את פנינו בשמחה הם האורנים האיטלקיים הנפלאים, יפי הצמרת, שברחו מציור של ג'וטו. הם ועוד כמה ברושים דקיקים וביישנים, מחייכים ומנופפים לעברנו באהדה.


 

rome.jpg

[מוזיאון קפיטוליני, קטע מתצלום שלו]

"להיות תייר ברומא הוא מעשה נכון ומתבקש. אותו שמץ בושה התוקף את התייר המטייל במקומות שבהם אנשים חיים את חייהם, אותו צד של מציצנות שיש בכל מי שהופך עיר או כפר לאובייקט אסתטי ולמוצר של צריכה – נעלמים ברומא כליל. רומא יודעת שמסתכלים בה. מיום היווסדה היא נועדה למבט, ומימיה הראשונים ידעו בוניה ואדריכליה שהם בונים את המופת עצמו, מקור לכל חיקוי, ראשון לכל מושג של יופי, המוצג לעיני העולם כולו לבחינה, ללימוד ולהשתאות. […] מן המאה ה-18 הפך הסיור הגדול לחובה בורגנית ולסמל מעמד, ומאז ועד היום נשטפת העיר בהמוני מטיילים בכל ימות השנה. ההגמוניה שהיתה לאיטליה באירופה באמנות, באדריכלות ובמוזיקה עד אמצע המאה ה-18 הצטרפה ברומא להגמוניה דתית – בתור בירת העולם הקתולי. הצירוף הזה יצר בה אנרגיה תרבותית יחידה במינה. לכן גם נמוגה בה המודעות להיותך תייר-אורח-זר בעיר של מישהו אחר, של עם ולשון אחרים; רומא יודעת שאינה רק של הרומאים. כל אבן וכל מחווה שלה ספוגה בידיעה שהיא בירה של מרחבים גדולים בעולם, רחבים הרבה יותר מגבולותיה של איטליה או של העולם הקתולי, ולכל אחד יש בה חלק."

(אריאל הירשפלד, אל אחרון האלים, על מזרקות רומא, הוצאת כתר)

legs

"למעלה מחמישים שנה הלכתי ממקום למקום ואפילו במסעות ארוכים ובמרץ רב, כרוב המין האנושי, ולא ידעתי על ההליכה דבר. רק בשבע השנים האחרונות הפכה ההליכה לגבי למעשה משמעותי. מאז – כל הליכה, גם זו הקצרה והתכליתית ביותר, הפכה לנוכחות מוחשית, כמעט זולת."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

kursa.jpg

"פילוסופיה היא אהבת החוכמה, אבל השירה היא החוכמה עצמה בריכוזה הגבוה, המזוקק והעשיר ביותר. הדיבור על אודותיה הוא פילוסופי, אם הוא במיטבו הנדיר, אך היא עצמה – דברה של סופיה. ידידותם של השירים היא עשירה באמת והם מיטיבים להתבגר ולהתפתח לצידך, בתוכך, ברגעים רבים ובלתי צפויים הם צצים מנבכי הזיכרון לקריאתה של הרוח ומחווים דעה על המתרחש, וכשמתרוקן הלב פתאום ומתחלל מאוד, הם מגיחים לפעמים כמו ביוזמתם ככלב נאמן ומזכירים את ידידותם."

 

(רישומים של התגלות, אריאל הירשפלד, חרגול | עם עובד)

 


"הדברים שלהלן מוקדשים לקיר. קיר אבנים בירושלים. לידו כמה ספסלים, פנס וחורש של ברושים ואורנים. הוא לא עתיק במיוחד, והמדרכה שלידו נבנתה זה מקרוב. בכל זאת יש בו סוד.
[…] הקיר והעצים הללו אינם שרויים באיזו פינה שקטה וודאית מבחינה פוליטית, ואין בהם מחום בית השחי של המובן מאליו כמו בחולון או רמאללה. הקיר הוא קיר של מנזר, על גבול שכונת אבו-תור, וכל סביבתו נושמת את מתח הקיום שבין היהודים והערבים בעיר הזאת. למטה ממנו יער 'השלום', ובמרחק מה 'אנדרטה לחטיבת ירושלים', ועל ההר שמנגד – ארמון הנציב, וכל פיסת קרקע סביבו היא דריסת רגל. ובכל זאת, הוא מן המקומות הבודדים בעיר הזאת, שאינם נודפים כזב. גם יהודים וגם ערבים מוצאים את עצמם יושבים ליד הקיר הזה בשעות הלילה לרגע של שקט.
מעבר לכל – יש בו יופי. יש דברים שהשבח הגדול ביותר שאתה יכול לומר עליהם הוא שהם עשויים בלי כוח. במקרה זה, שבח כזה הופך את הדבר למעשה אמנות. משום שהתנאים והחומרים מרהיבים כל כך מלכתחילה, עלולים היו בקלות להיחרך ממעשה פחות עדין, או לא להתחבר כלל, אם המעשה היה פחות בוטח ורחב. אזכיר רק כמה מעטים הדברים בארץ ובעיר הזאת (שאינם מעשי אמנות מובהקים), שאתה יכול לומר עליהם בעיניים פקוחות כי הם עשויים היטב, גם ברמת הביצוע (החומרים, הסיתות, עומק היסוד, הניקוז, הטיפול בקרקע ובסחף) וגם ברמת התפישה – שיש בה רצון וכוונה וגם מינון ראוי של ענווה.
[…] כאן, ברגע של המקום הזה, יש קיר, דרך ועצים. על תנועתם הפשוטה, המיתולוגית, של הדומם, החי והצומח; תנועתם של העצים למעלה, של בני האדם אל מקומם ושל הקיר פנימה אל האבן. והמקום הזה אינו מוחק את אחרותם של החיים. השביל מוביל אל ביתם של ערבים ויהודים, והקיר אוצר מאחוריו זרות של נזירות נוצרית. והוא אינו מוחק את חלופם. זה המקום בו הם נזכרים בחייהם."

(רשימות על מקום, אריאל הירשפלד, עלמא, עם עובד)


17.5.12 מזל טוב! אחותי הקטנה, גדולה.

 


קוראת בספר של הירשפלד, 'לקרוא את עגנון' (הוצאת אחוזת בית). מתענגת על שיעור פרטי בספרות, שיעור מלומד, סבלני, מפורט, בהיר ונפלא, שלא מסתיים עם הצלצול. נפעמת מחדש מהכתיבה של עגנון, שמשתבחת בתיווך מבטו של הירשפלד. היופי שבקריאה המודרכת, בפירוק ובבנייה מחדש של יצירות ספרותיות, ממשיך להלך עלי קסם כבעבר.