שלום שלום לרחוק ולקרוב. בית עגנון, בשיתוף עם מכון טרומן, אירוע הפתיחה של פסטיבל על שלום ופתרון סכסוכים בספרות (הקהל מורכב רובו ככולו מפנסיונרים). בלהה בן-אליהו, פרופ' אריאל הירשפלד והרב יוסף סאקס, קוראים, מדברים, צוחקים ומהרהרים בקול, על מלחמות ומחלוקות בספרים של ש"י עגנון.

[לפני המפגש, סיור קצר בספרייה הגדולה, בחדר העבודה של עגנון. מותר להסתכל, אסור לגעת. בחדר הראשון בעיקר ספרי קודש, משניות, ספרי שו"ת וכו'. בחדר השני, הקטן, בין הספרים על מדפי הספרות: אלף לילה ולילה, שייקספיר, רשומות מועדון הפיקוויקים, דיוקן האמן כאיש צעיר, קורות טום ג'ונס וכל הספרים של קפקא, בעטיפות המקוריות של הוצאת שוקן].

---

"[…] צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד.

היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה, שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה ווסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם.

אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קירחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה.

כשם שראשיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות. מנענעת כת אחת ראש למזרח מנענעת כת שנייה ראשה למערב. מנענעים ראשיהם זה לזה, אין מנענעים אלא כדי לרוצץ את גולגולותיהם. לפיכך אין נכנסים כאחד לפקח על עסקי המדינה. בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים היה אומר, אלו ואלו דברי אמת."

(שמואל יוסף עגנון, מתוך: סמוך ונראה, פרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, נכתב ב-1942, הוצאת שוקן)

"[…] אמרתי אז לבתיה, כמו ילד המצביע על צעצוע נכסף בחלון ראוה ואומר לאמו: "אני רוצה כזה". ובתיה ענתה, בהתאמה גמורה לנימת הדברים: "יהיה לך כזה". מאור הפנים שבו אמרה את זה עשה את הגן ההוא, שיהיה, כאילו הוא ישנו כבר מימים ימימה. זה נאמר בביטחון שלם, כאילו היא רואה כבר את תחילתו של המעשה. דבר השלוח אל העתיד גם אם יחרוג ממידת חייה. לא הנבואה שבזה עיקר אלא מידת הנתינה."

(אריאל הירשפלד, גן בתיה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.10.22)

ללכת.

"[…] המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.

יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. […]

המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל […] ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמין ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)

"[…] זו הסיבה לכך שמי שיאזין לזה בערב לא יישן כל הלילה. אני לא מחדש כלום אם אזכיר שהמוסיקה מעוררת באדם המאזין לה ערוצים שאינם זורמים תמיד ופותחת בהווייתו חדרים שרק לעתים רחוקות נפתחים ומוארים. לא כל מרחבי התודעה ולא כל נופי הרגש והגוף פתוחים תמיד ואין בכלי התודעה היום־יומיים דרך אל כל פרוזדוריה ונבכיה. זהו תפקידה המיוחד של האמנות, וכל אמנות יכולה לפנות רק לחלק מן המרחבים הללו. אולי האהבה, ברגעיה המרוכזים ביותר, יכולה להאיר פתאום תהום אחת מכל אלה. ואני בוודאי לא מחדש דבר אם אומר שהדברים העולים בנו לשמע מוסיקה או למקרא שיר אינם דווקא דברים שראינו או עברנו בחיינו המוכרים לנו.

יש נופים ועולמות רגש הקיימים בנו מעצם האנושיות ומתוך תולדות החיים עלי אדמות והדברים ידועים. האמנים שבינינו אינם רק מגוללים את זיכרונותיהם או את ניסיונם ההיסטורי והביוגרפי. עיקר דבריהם רחב ועמוק מזה. "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה עַתִּיקִים חַיַּי", כותבת לאה גולדברג. ומי שיאזין לחמישייה הזאת לא ישמע מושגים שדופים כמו "געגועים" או "שמחה", כי האזנתו תוליך את הזעזועים ישירות אל תוך קרביו ולבו, ואז יוארו בו זרמים השרויים ברגיל בעלטה גמורה והוא יראה נופים שלא ראה כבר אלפי שנים ואורות שלא יראה עוד דורות רבים, ויידע מה עתיקים חייו. שם ממילא פזורים החומרים שמהם ארוגים החלומות. ברור שלא יישן כל הלילה."

(אריאל הירשפלד, שותפות חוגגת עם החולף הגדול, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 10.12.21)

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

"[…] רובנו מסכימים, נכנעים לגזר דינה של המוסכמה העכשווית, הגופנית. רוב המזדקנים מביטים בגופם המזדקן ומזדהים עמה בייאוש, כיודעים שנכנסו אל ארץ גזרה. אינני בא לייפות את הזיקנה אלא להציע להפוך, ולו לרגע, את היוצרות: כי אם נכלול גם את הרוח באדם, אזי הזיקנה, כמצב קיומי המקיף את כל תופעות החיים, הגופניות, הנפשיות והרוחניות, איננה בשום אופן מושג המסמן ירידה והיפחתות בלבד. אם כל האדם מובא בחשבון ולא רק גופו המזדקן, אזי הסך היוצא הוא עלייה, התרחבות וצמיחה; צמיחה שאינה נופלת מן הצמיחות הקודמות לה בחיי האדם, ואולי היא עולה עליהן בעורמה, בפיקחות, בעומק ההרגשה ובתבונה המקיפה המצטרפות יחד לגבורה. גבורה חדשה, אחרת מזו של הצעירים.

[…] עצם הירידה היא המחוללת את העלייה הרוחנית. עצם ההצטמצמות של כוח הגוף היא המחוללת את הרחבת המחשבה. הלימוד הזה, שמשמעותו סגורה בחייו ובמעגליו של האדם, שאין בו תהילה ואיש בעולם אינו מריע עליו ומזכה אותו באותות, צופן גם שמחה מסוג חדש, כי הוא תורה לשמה."

(אריאל הירשפלד, מבוא קצר לזיקנה, מתוך "רשימות קצרות על חלוף", 29.9.20, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ')

"אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה, כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד. אחת מאפשרויות הביטוי של הסתר זה היא האמונה באל אישי."

(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)

 

---

 

"…החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.

…היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי."

(אריאל הירשפלד, הערה על החילוניות הישראלית, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 11.11.19)

[…] "יסוד" של מיכה אולמן נתון בתוך האדמה והוא כמעט ואינו בולט ממנה. רבים עוברים על פניו כאילו הוא באמת יסוד למבנה לא גמור. הוא ספג בשל כך לא מעט אירוניה מתושבי העיר, אבל רבים גם אוהבים אותו מאוד דווקא משום כך. "יסוד" נראה כמו מסד לבית שעוד לא נבנה, או כשריד לבית שהיה ואיננו. הוא נראה כתמצית המזוקקת ביותר של מעשה הבנייה באשר הוא: תחילתו של המעבר בין כוונה ומעשה, בין שרטוט ובנייה. הוא עדיין לא הרבה יותר מאשר סימון של סימן על הקרקע, אבל הוא כבר תחילתו של מעשה או סיומו המסרב להימחק. בדומה לאנדרטה לטייסים, הוא מזקק את רעיון העיר לסמל אחד מרוכז והוא ממקמו מול איתני הטבע שמולם עומדת העיר. כאן ניצבת העיר מול החומר שממנו לוקחה: החול. בשונה מאנדרטת הטייסים, זהו סמל פָּרוּם וחידתי, רק חלקו מבצבץ אל המחשבה המודעת ואילו רובו נותר עלום.

תל אביב נבנתה (בעיני עצמה) לא רק על החול אלא גם על משחק המלים בין חול לבין חֹל. כלומר היא עיר החולין, בניגוד לעיר הקודש הסלעית. אבל העיר החולית היתה כוח המתריס בפני הכאוס החולי ובו בזמן היא זו שהפכה אותו לא רק לחומר הבנייה העיקרי שלה אלא לסמל רוחני מקיף. "יסוד" של מיכה אולמן יוצר מבט חדש, שהוי ומדיטטיבי, על המיתוס התל אביבי. הוא מבט מאוחר, מהורהר, על המיתוס הזה. הוא שרוי בשקט בשדרה הגדולה שבמרכז העיר, ומזכיר לא רק את המרץ ותחושת המהפכה התרבותית שאפפה את העיר העברית, החילונית, שהעמידה עצמה מול נצח השממה ומול הוויית הגלות, אלא גם את התלות הגמורה של העיר באדמה החולית, במזרח הקדמון הקשור בה. הוא מגלה גם שהקרקע הזאת לא היתה בוגדנית כלל כפי ששירי הבונים דימו אותה, והיא הוכיחה עצמה כיסוד יציב מאוד למבני הבטון שניטעו בתוכה.

"יסוד" נוגע בגבולות האמנות. הוא פסל ולא פסל. הוא אינו בולט מן הקרקע ואינו נושא על עצמו ערכי יופי מקובלים כאנדרטה לטייסים. הוא קרוב למושג הסימן, אבל דווקא היותו סימן כמעט ואינה מובחנת, כי אין גדר סביבו ואין כל דרך להבין היכן תחומו מתחיל ונגמר. איכות הסימן ב"יסוד" הפכה בעצמה למושא התבוננות ולחפץ מוחשי, וכמותו הוא נתון למחיקה. למרות הממד הכמעט מופשט שלו, הוא הפסל העוסק באופן הנרגש והגלוי ביותר במיתוס של תל אביב; של העיר שנבנתה על החולות. החול כזולת האימתני של העיר. וכשמביטים בו בסבלנות מתגלה בו צידו המכמיר לב של הסימן האנושי המחוק בקרקע. כמה פשוט ויסודי, כמה מלאכותי. ומנגד: גדול הכוח הנובע ממנו. זהו עוּבָּר של עיר, המקור לשדרה שסביבו, למתווה העיר כולו.

(אריאל הירשפלד, העיר העולה מן הים זוכרת גם את סופה, תרבות וספרות 'הארץ', 5.7.19)

אנחנו ברומא. הפקידה שמחתימה את הדרכונים בשדה התעופה, שקועה בשיחת טלפון ולא זורקת לעברנו מבט. גם אם היינו עם שפמים ענקיים, או קוף על הכתף, היא לא היתה שמה לב. נהג המונית הצעיר והנמרץ מדבר בטלפון אף הוא. באיטלקית שוצפת, מתנגנת, הוא מפטפט עם מישהו לא נראה, לאורך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון. היחידים שמקבלים את פנינו בשמחה הם האורנים האיטלקיים הנפלאים, יפי הצמרת, שברחו מציור של ג'וטו. הם ועוד כמה ברושים דקיקים וביישנים, מחייכים ומנופפים לעברנו באהדה.

---

 

[מוזיאון קפיטוליני, קטע מתצלום שלו]

"להיות תייר ברומא הוא מעשה נכון ומתבקש. אותו שמץ בושה התוקף את התייר המטייל במקומות שבהם אנשים חיים את חייהם, אותו צד של מציצנות שיש בכל מי שהופך עיר או כפר לאובייקט אסתטי ולמוצר של צריכה – נעלמים ברומא כליל. רומא יודעת שמסתכלים בה. מיום היווסדה היא נועדה למבט, ומימיה הראשונים ידעו בוניה ואדריכליה שהם בונים את המופת עצמו, מקור לכל חיקוי, ראשון לכל מושג של יופי, המוצג לעיני העולם כולו לבחינה, ללימוד ולהשתאות. […] מן המאה ה-18 הפך הסיור הגדול לחובה בורגנית ולסמל מעמד, ומאז ועד היום נשטפת העיר בהמוני מטיילים בכל ימות השנה. ההגמוניה שהיתה לאיטליה באירופה באמנות, באדריכלות ובמוזיקה עד אמצע המאה ה-18 הצטרפה ברומא להגמוניה דתית – בתור בירת העולם הקתולי. הצירוף הזה יצר בה אנרגיה תרבותית יחידה במינה. לכן גם נמוגה בה המודעות להיותך תייר-אורח-זר בעיר של מישהו אחר, של עם ולשון אחרים; רומא יודעת שאינה רק של הרומאים. כל אבן וכל מחווה שלה ספוגה בידיעה שהיא בירה של מרחבים גדולים בעולם, רחבים הרבה יותר מגבולותיה של איטליה או של העולם הקתולי, ולכל אחד יש בה חלק."

(אריאל הירשפלד, אל אחרון האלים, על מזרקות רומא, הוצאת כתר)