"למעלה מחמישים שנה הלכתי ממקום למקום ואפילו במסעות ארוכים ובמרץ רב, כרוב המין האנושי, ולא ידעתי על ההליכה דבר. רק בשבע השנים האחרונות הפכה ההליכה לגבי למעשה משמעותי. מאז – כל הליכה, גם זו הקצרה והתכליתית ביותר, הפכה לנוכחות מוחשית, כמעט זולת."
(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)
(רישומים של התגלות, אריאל הירשפלד, חרגול | עם עובד)
"הדברים שלהלן מוקדשים לקיר. קיר אבנים בירושלים. לידו כמה ספסלים, פנס וחורש של ברושים ואורנים. הוא לא עתיק במיוחד, והמדרכה שלידו נבנתה זה מקרוב. בכל זאת יש בו סוד.
[…] הקיר והעצים הללו אינם שרויים באיזו פינה שקטה וודאית מבחינה פוליטית, ואין בהם מחום בית השחי של המובן מאליו כמו בחולון או רמאללה. הקיר הוא קיר של מנזר, על גבול שכונת אבו-תור, וכל סביבתו נושמת את מתח הקיום שבין היהודים והערבים בעיר הזאת. למטה ממנו יער 'השלום', ובמרחק מה 'אנדרטה לחטיבת ירושלים', ועל ההר שמנגד – ארמון הנציב, וכל פיסת קרקע סביבו היא דריסת רגל. ובכל זאת, הוא מן המקומות הבודדים בעיר הזאת, שאינם נודפים כזב. גם יהודים וגם ערבים מוצאים את עצמם יושבים ליד הקיר הזה בשעות הלילה לרגע של שקט.
מעבר לכל – יש בו יופי. יש דברים שהשבח הגדול ביותר שאתה יכול לומר עליהם הוא שהם עשויים בלי כוח. במקרה זה, שבח כזה הופך את הדבר למעשה אמנות. משום שהתנאים והחומרים מרהיבים כל כך מלכתחילה, עלולים היו בקלות להיחרך ממעשה פחות עדין, או לא להתחבר כלל, אם המעשה היה פחות בוטח ורחב. אזכיר רק כמה מעטים הדברים בארץ ובעיר הזאת (שאינם מעשי אמנות מובהקים), שאתה יכול לומר עליהם בעיניים פקוחות כי הם עשויים היטב, גם ברמת הביצוע (החומרים, הסיתות, עומק היסוד, הניקוז, הטיפול בקרקע ובסחף) וגם ברמת התפישה – שיש בה רצון וכוונה וגם מינון ראוי של ענווה.
[…] כאן, ברגע של המקום הזה, יש קיר, דרך ועצים. על תנועתם הפשוטה, המיתולוגית, של הדומם, החי והצומח; תנועתם של העצים למעלה, של בני האדם אל מקומם ושל הקיר פנימה אל האבן. והמקום הזה אינו מוחק את אחרותם של החיים. השביל מוביל אל ביתם של ערבים ויהודים, והקיר אוצר מאחוריו זרות של נזירות נוצרית. והוא אינו מוחק את חלופם. זה המקום בו הם נזכרים בחייהם."
(רשימות על מקום, אריאל הירשפלד, עלמא, עם עובד)
קוראת בספר של הירשפלד, 'לקרוא את עגנון' (הוצאת אחוזת בית). מתענגת על שיעור פרטי בספרות, שיעור מלומד, סבלני, מפורט, בהיר ונפלא, שלא מסתיים עם הצלצול. נפעמת מחדש מהכתיבה של עגנון, שמשתבחת בתיווך מבטו של הירשפלד. היופי שבקריאה המודרכת, בפירוק ובבנייה מחדש של יצירות ספרותיות, ממשיך להלך עלי קסם כבעבר.
[חדר העבודה של אריאל הירשפלד, טלי אמיתי-טביב]
איריס קנתה לי במתנה ליום הולדתה את הספר 'קירות ורוח' (חדרי עבודה של סופרים ומשוררים ישראלים, שצילמה טלי אמיתי-טביב, בהוצאת עם עובד).
"הרגל הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית. ובו אדם מתנהג באותה חוכמה השמורה לעצים ולציפורים: הן העושות כך בדיוק כמו באתמול ובשלשום. בשונה מן המנהג, ההרגל הוא כמעט בלתי מודע. היותו חלק ורגיל עושה אותו בלתי מורגש כמעט. הוא נעשה כמו מעצמו. הוא, כקונכיה, מהווה מיכל הבא להחזיק, לתת צורה, באותן שעות שבהן ניתן לך לאבד אותה, להתפזר, לנוח. לא במקרה הוא מקיף את השינה."
(מילה טובה על הרגלים ובית, אריאל הירשפלד, מוסף "הארץ" 26.6.10)
[בלק, פיתוח עץ, אביגדור אריכא, 1953]
תערוכה קטנה ומקסימה בבית עגנון. איורים של אריכא ל'כלב חוצות'. דיוקנאות שלושה אנשי ספר וכלב אחד: שמואל יוסף עגנון, משה שפיצר, אביגדור אריכא והכלב בלק. רישומי קו נפלאים של אריכא מדברים בכמה שפות. מפגש שיש בו עדינות, שקט, ועושר תרבותי מאופק. (אוצר: מרדכי עומר)
'רישומיו של אריכא שואבים את כל כוחם מן הקו. גם אדם הזר לאמנות הציור יבחין ברישומי "תמול שלשום" של אריכא בהבדל התהומי שבין קו סתם, שמישהו שירבט או שירטט, לבין הקו הטעון, המתוח, החי שברישומים הללו. אריכא היה מבעלי הקו הגדולים באמת, ויש למנות אותו בין גדולי הרשמים בכל הדורות, ברשימה שתכיל את רפאל, אנגר ופיקאסו. יכולת הרישום המופלאה של אריכא היא הכוח הגדול המפעם באמנותו ובה מתרחשת הדרמה הגדולה של המגע החי בינו לבין הכלי (העיפרון, הציפורן, הפחם, המברשת) שהוא לגביו המוליך העיקרי, האפרכסת, אל ה"עולם".'
(אריאל הירשפלד, החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא, 'הארץ', 27.5.10)
"יש הבדל עמוק בין יצירה שנוצרה להיות קישוט או בידור לבין יצירה שהיא מעשה אמנות. הקישוט נועד להיות יפה. הוא בא להנות את החושים, להוסיף צבע לשימושי, וכשהוא בידור – הוא בא ליצור נעימות של צחוק טוב או דמעה קלה. מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש. קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי הארוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג; מפגש עם זולת שיוליד משמעות.
יש יצירות שנוצרו כאמנות והוצגו כאמנות והן ריקות ונפוחות ואינן אומרות דבר, ויש יצירות שהן בגדר קישוט ובידור והן פנינים של חן והמצאה והן יקרות ומעניינות להפליא. העניין אינו במין רצף של איכות, שבו הבידור המצטיין זוכה לעטרת האמנות, אלא במהות השונה ובתפקיד התרבותי הנבדל. האמנות מדברת ברצינות. גם אם היא קומית. היא מתכוונת באמת לגעת בחיים. להתבונן בהם מחדש. הקישוט אינו מדבר ברצינות. הוא מספק בילוי. הוא לא רוצה יותר מכסף. אולי קצת כבוד. האמנות רוצה להשאיר משהו."
(אריאל הירשפלד, מתוך: הבובות המסתוריות של אדית סמואל, מוסף 'הארץ', 7.8.09)
"האמנות, אינה החיים עצמם, ובאותה מידה, אין האמנות מעדנת את מכאובי החיים. יש בה קריאה של היחיד שנואש מן האפשרות שאמנותו תשנה את מהלכי החיים. דהיינו, את מהלכי החברה. האמנות היא תוצאה של חוסר סיכוי, ולמעשה, של יאוש שאי אפשר לכבוש אותו, אלא רק להביע אותו".
(משה גרשוני, מתוך טקסט שכתב על עבודתו שהוצגה בביאנלה בוונציה, 1980)
mibo690890698.wordpress.com 