[חדר העבודה של אריאל הירשפלד, טלי אמיתי-טביב]

איריס קנתה לי במתנה ליום הולדתה את הספר 'קירות ורוח' (חדרי עבודה של סופרים ומשוררים ישראלים, שצילמה טלי אמיתי-טביב, בהוצאת עם עובד).

habit.jpg

"הרגל הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית. ובו אדם מתנהג באותה חוכמה השמורה לעצים ולציפורים: הן העושות כך בדיוק כמו באתמול ובשלשום. בשונה מן המנהג, ההרגל הוא כמעט בלתי מודע. היותו חלק ורגיל עושה אותו בלתי מורגש כמעט. הוא נעשה כמו מעצמו. הוא, כקונכיה, מהווה מיכל הבא להחזיק, לתת צורה, באותן שעות שבהן ניתן לך לאבד אותה, להתפזר, לנוח. לא במקרה הוא מקיף את השינה."

(מילה טובה על הרגלים ובית, אריאל הירשפלד, מוסף "הארץ" 26.6.10)

BALAK.jpg

                                        [בלק, פיתוח עץ, אביגדור אריכא, 1953]

תערוכה קטנה ומקסימה בבית עגנון. איורים של אריכא ל'כלב חוצות'. דיוקנאות שלושה אנשי ספר וכלב אחד: שמואל יוסף עגנון, משה שפיצר, אביגדור אריכא והכלב בלק. רישומי קו נפלאים של אריכא מדברים בכמה שפות. מפגש שיש בו עדינות, שקט, ועושר תרבותי מאופק. (אוצר: מרדכי עומר)


'רישומיו של אריכא שואבים את כל כוחם מן הקו. גם אדם הזר לאמנות הציור יבחין ברישומי "תמול שלשום" של אריכא בהבדל התהומי שבין קו סתם, שמישהו שירבט או שירטט, לבין הקו הטעון, המתוח, החי שברישומים הללו. אריכא היה מבעלי הקו הגדולים באמת, ויש למנות אותו בין גדולי הרשמים בכל הדורות, ברשימה שתכיל את רפאל, אנגר ופיקאסו. יכולת הרישום המופלאה של אריכא היא הכוח הגדול המפעם באמנותו ובה מתרחשת הדרמה הגדולה של המגע החי בינו לבין הכלי (העיפרון, הציפורן, הפחם, המברשת) שהוא לגביו המוליך העיקרי, האפרכסת, אל ה"עולם".'

(אריאל הירשפלד, החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא, 'הארץ', 27.5.10)

"יש הבדל עמוק בין יצירה שנוצרה להיות קישוט או בידור לבין יצירה שהיא מעשה אמנות. הקישוט נועד להיות יפה. הוא בא להנות את החושים, להוסיף צבע לשימושי, וכשהוא בידור – הוא בא ליצור נעימות של צחוק טוב או דמעה קלה. מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש. קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי הארוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג; מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

יש יצירות שנוצרו כאמנות והוצגו כאמנות והן ריקות ונפוחות ואינן אומרות דבר, ויש יצירות שהן בגדר קישוט ובידור והן פנינים של חן והמצאה והן יקרות ומעניינות להפליא. העניין אינו במין רצף של איכות, שבו הבידור המצטיין זוכה לעטרת האמנות, אלא במהות השונה ובתפקיד התרבותי הנבדל. האמנות מדברת ברצינות. גם אם היא קומית. היא מתכוונת באמת לגעת בחיים. להתבונן בהם מחדש. הקישוט אינו מדבר ברצינות. הוא מספק בילוי. הוא לא רוצה יותר מכסף. אולי קצת כבוד. האמנות רוצה להשאיר משהו."


(אריאל הירשפלד,
מתוך: הבובות המסתוריות של אדית סמואל, מוסף 'הארץ', 7.8.09)

 


 

"האמנות, אינה החיים עצמם, ובאותה מידה, אין האמנות מעדנת את מכאובי החיים. יש בה קריאה של היחיד שנואש מן האפשרות שאמנותו תשנה את מהלכי החיים. דהיינו, את מהלכי החברה. האמנות היא תוצאה של חוסר סיכוי, ולמעשה, של יאוש שאי אפשר לכבוש אותו, אלא רק להביע אותו".

(משה גרשוני, מתוך טקסט שכתב על עבודתו שהוצגה בביאנלה בוונציה, 1980)

editsamuel.jpg

[אדית סמואל, דיוקן עצמי, צילום: דבורה מורג]

"… כל בובותיה של אדית סמואל, ואפילו אלו שראשיהן שוכפלו, נושאות איזה תו של חיים והבעה המנער מעליו את קיפאון הבובה וכל שגרה קישוטית או תעמולתית. אבל המרגשות ביותר, הנציגות השלמות של אמנותה, הן הבובות הגדולות שהובאו מגרמניה – בובות שנעשו כדיוקן של ילדים מסוימים. תמצית חריפה של אינדיווידואליות מזוגה בהן בתוך יסוד הבובה, הנותן להן נוכחות עצובה של ילד נצחי, קפוא, שנמלט מן החלוף, ובו-בזמן – של אדם שנכלא בתוך הוויה צעצועית המאירה מן המסתור את תנועותיו. וכל בובה היא שיעור חדש על מסתורין הבובה. יצורי האריגים והצמר האלה אינם קישוט ואינם שוליים לדבר. הם מיצירות הפיסול המעניינות ביותר בין היצירות השמורות בארץ הזאת.

בין הבובות הללו גם דמות דיוקנה של אדית סמואל הצעירה עצמה. זהו דיוקן נוקב. שיעור מאלף על שימוש מקסימלי במדיום; כיצד עצם יצירת הבובה פועל על הדמות. אתה רואה את מעשה ההשתקה שיש בהפיכת אדם לפסל, ולא פחות מכך – את הגאולה שבהתבוננות הזאת מבחוץ על ה"אני". וכמה הבנה בדבר יאוש, מבוכה ובדידות יש בבובה הזאת וכמה התעלות מעל כל זה."

(אריאל הירשפלד, מתוך: הבובות המסתוריות של אדית סמואל, מוסף 'הארץ' 7.8.09)

cosmetics.jpg

 

"העיניים יכולות לחוש אושר. ומי שהיה בפיאצה נבונה יודע זאת על רשתית עיניו. אושר העיניים נצבר בהן, מאחוריהן, ליד היגון והאכזבה, ליד הלהט, קרוב מאוד לשקי הדמעות הגדולים, רחוק מאוד מן האדישות ושובע-היתר האורבים בצד שני, מביטים היטב בלהט ומחכים לרגע שבו הוא יקרוס ויתחלף בלהיטות. כי אז, הם יודעים, לא רחוק הרגע שבו הם יעוטו אל מרכז העין ויוקרנו ממנה ויכבו את כל העולם. אצלי, אני יודע מאז ילדותי, נצברים המראות שראיתי סביב העיניים בצבירים ובאשכולות ההולכים וגדלים, והיום הם כבר נראים סביב עיני בפועל בצורה של שקים שאני מביט בעדם. יבוא יום שבו יגדלו שקי המראות במידה כזאת שלא אראה עוד כלום."

(אריאל הירשפלד, אל אחרון האלים – על מזרקות רומא, בהוצאת כתר)

iris.jpg

["איריס", אריאל הירשפלד, מתוך 'רשימות על מקום']

מחשבות בזמן קריאת 'רשימות על מקום' ו'אל אחרון האלים' של אריאל הירשפלד (סוף סוף קניתי את שניהם, כדי שאוכל לקרוא בזמני החופשי, בלי לשלם המון מטבעות של חמישה שקלים קנס לספרייה):

  • דבר לא נעלם מעיניו. הירשפלד מסוגל לראות ולתאר כיעור, באותה מידה של רגישות בה הוא רואה ומתאר יופי.
  • הכתיבה שלו פשוטה ומורכבת כי הוא רואה את העולם במבט כפול: מבט תמים וסקרן של ילד, ומבט של מבוגר יודע-כל (בעל ידע נרחב באמנות, ספרות, מוזיקה, גננות ובישול).
  • למרות שפע הידע, התיאורים והניתוחים היפהפיים, אין כל רהב באופן שהוא כותב, רק ענווה גמורה מול מושא הכתיבה.
  • הקשר בין התבוננות ובינה.
  • הוא אחד הכותבים הנדירים שיכולת הקריאה החזותית שלו מתחרה ביכולת ההבעה המילולית. גם לרונית מטלון יש את היכולת הזו (באופן בו היא מנתחת תצלומים, למשל). אולי גם בגלל זה, אני נהנית לקרוא את שניהם.

 

zach2

"זה שבועות אחדים, מאז יצאו לאור שלושת כרכי שירתו של זך, שאני קורא בהם בדריכות הולכת וגוברת. הכרתי היטב את רוב השירים – כל אלה שראו אור בספרים. רבים מהם לימדתי בבתי ספר ובאוניברסיטה. אבל עברו שנים מאז קראתי אותם ברצף של ספר שלם, ומעולם כמובן לא קראתי אותם כמכלול. מיום ליום מעמיק הרושם כאילו נחשפתי לאיזו נוכחות שידעתי על אודותיה רק באופן עמום ואילו עכשיו היא נגלית באמת. בכל יום אני קורא כמה שירים ונעצר מרוב טלטלה. כל מה שחשבתי על שירה, על הלשון העברית, על הספרות הישראלית, עובר בחינה מחדש. לא רק העובדה שמעולם לא הייתי בגילי היום עושה זאת. גם נוכחות השירים הללו בזמן הזה עושה זאת. נדמה שזמנם של השירים הללו לא היה בשנות החמישים, שישים, שבעים וכו', אלא שאז הם נכתבו, ואילו רק עכשיו הם מתחילים להיות. השירים האלה, שהיו כה בני-זמנם כשראו אור לראשונה, ניתקו בקלות מן ההקשר ההוא והם עומדים היום, לאחר שנות דור, וכל נוכחותם אחרת. מצד אחדדבר בהם לא התיישן. מה שנדמה אז כמודרניזם מובהק, עומד אחרת, כמעט כדבר קלאסי; עתיק מאוד וחדש כאחד. העברית הזכית, הנוגעת בעמקות כה רבה בדיבוריות הישראלית, רק העמיקה. נדמה כי היא שייכת דווקא מתוך הדיבור שבה גם לאיזו הוויה על-זמנית, כלשונו של עגנון. בהירותה הגבישית של השירה הזאת הגבירה במשך השנים את חומרתה. את רצינותה הגדולה. את התוקף הרב האצור בה.'

(מתוך: קריאה זכה, אריאל הירשפלד, מוסף 'הארץ', 13.2.09)


hamore.jpg

(נתן זך, מתוך: כיוון שאני בסביבה, לקוח מתוך מאמר של שמעון זנדבנק במוסף הספרים של 'הארץ' 25.2.09)

 

matalon

מחשבות לא מסודרות בעת קריאת 'קול צעדינו' של רונית מטלון:

  • הספר כתוב כמו מרוץ שליחים של התודעה, מילה או רעיון שמסיימים פרק, פותחים את הפרק שאחריו. כמו שמדליקים סיגריה בסיגריה.
  • שמעתי את רונית מטלון ברדיו. אישה חזקה עם קול כל כך שברירי ופריך. מתעורר רצון לאסוף את המלים שלה בכפית.
  • רונית מטלון ואריאל הירשפלד כותבים בדיוק כמו שהייתי רוצה לכתוב: כתיבה מדויקת, מתומצתת, עשירה ברגש, למרות שלרגש אין ביטוי מוחצן בטקסט. כתיבה שהמהות שלה היא כתיבה, לא רק לספר סיפור.

kafka.jpg

[מכתב לאבא / פרנץ קאפקא]

כדי לכתוב פעם ספר מצוייר על אבא שלי, אני קוראת ואוספת ספרים בהם מציירים אנשים את ההורים שלהם במלים, כמו למשל: הספר אשר לאמי / אלבר כהן, אבא מן האגדות / קרל פרידמן, אבות ואחים / שמעון זנדבנק, איך רוקנתי את בית הורי / לידיה פלם, קול צעדינו / רונית מטלון, מוות רך מאוד / סימון דה בובואר.


"ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, חמיטות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח. הכל תפח היטב, נפרש, נקלע, התנקה, קופל, נסרג להפליא, נרקם, תוקן ונבנה היטב. הכל היטב מאוד. נכון מאוד ובדיוק על פי מידתו. בדיוק במועדו, בשעתו, בעונתו. גם גופי שלי עשוי כך, על ידה, היטב מאוד ובדיוק. […]"

(אוזלת יד, מתוך: רישומים של התגלות, אריאל הירשפלד)