ספרים משפרי מצברוח, שיכולה לקרוא בהם שוב ושוב: הכיתה המעופפת (אריך קסטנר), אבא ארך רגליים (ג'יין וובסטר), פנין (ולדימיר נבוקוב), דרך צ'רינג קרוס 84 (הלן האנף), הקוראת המלכותית (אלן בנט), אנסטסיה (לויס לורי), פרקי התבוננות (פרנץ קפקא), משלגיה עד אמיל ומרובינזון עד לובנגולו (אוריאל אופק) ילדים גדולים (יהודה אטלס).

[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)

[גרונדייס הנוכל]

מזל טוב! יום הולדת 10 לגדול. בילינו בהצגה הנפלאה של 'אמיל והבלשים' במדיאטק בחולון.

איור: וולטר טרייר

"אסור לעשן" – כך הם קראו לאיש שאת שמו האמיתי כלל לא ידעו. הם לא קראו לו "אסור לעשן" בגלל שהוא לא עישן. הוא דווקא עישן הרבה מאוד. הם ביקרו אצלו לעתים קרובות וחיבבו אותו. הם חיבבו אותו כמעט כמו שחיבבו את המחנך שלהם, דוקטור יוהן בק, וזה אומר הרבה.
הם קראו לו "אסור לעשן", כי בגינתו הקטנה עמד קרון רכבת שיצא משימוש, ובו הוא גר בחורף ובקיץ. את קרון המחלקה השנייה הזה, שבו תאים לרוב של לא מעשנים, הוא קנה במאה ושמונים מרקים משירות הרכבות הגרמני, כאשר עבר לגור בשכונת הגינות והצריפונים. הוא שיפץ אותו קצת, אך את השלטים הלבנים הקטנים המורים שאסור לעשן, השאיר בקרון.
בקיץ ובסתיו פרחו בגינתו פרחים נהדרים. כשסיים לעדור, לנכש ולהשקות, הוא השתרע על הדשא הירוק וקרא באחד מספריו הרבים. בחורף, כמובן, שהה רוב הזמן בתוך הקרון. את ביתו המצחיק חימם בעזרת תנור, שנהם לעיתים, וארובתו הכחולה-שחורה, הציצה מן הגג כמו קנה של תותח.

(הכיתה המעופפת, אריך קסטנר, בתרגום מיכאל דק, הוצאת אחיאסף)

מאז שקנינו מיטת קומתיים, הגדול ואני מבלים בקומה השנייה עם הארי פוטר. אני נדחקת בסולם הצר, משתרעת לרוחב עם רגליים שגולשות מעבר למעקה, הוא נשען על כרית בצד, ומתחילים לקרוא. הקטן עובר מדי פעם ביעף, מצפצף, כדי שנדע שגם הוא קיים. כמעט עשר שנים, מאז קראתי את הספר הראשון, אני מחכה שיגדל ונוכל לקרוא ביחד, כעת הוא בדיוק בגיל המתאים. סיימנו את הספר השני, בדרך לשלישי, אולי נצליח להשחיל את 'הכיתה המעופפת' של קסטנר באמצע.

[וולטר טרייר]

"והנה מתגורר אני זה שבועיים ימים למרגלות פסגת צוג, על שפת אגם גדול וירוק. וכשאין אני מתרחץ במימיו או מתעמל או משחק בטניס או שט בסירה, יושב אני בטבורה של מדשאה מרווחת על גבי ספסל עץ קטן, ולפני עומד שולחן שאינו פוסק מהתנועע, ועל שולחן זה כותב אני את סיפורי, סיפור של חג המולד. מסביבי פורחים הפרחים בשלל גוניהם. גבעולי העשבים משתחווים לרוח ביראת כבוד, הפרפרים מטיילים באויר. ואחד מהם, שבתאי שקד גדול, אף מבקר אותי לפרקים. קראתי שמו אבשלום, ואנו ידידים טובים. כמעט בכל יום הוא מרפרף ובא אלי ונוחת בנחת על גיליון הנייר שלפני. מה שלומך, אבשלום? שואל אני אותו. העדיין רעננים הם החיים? לאות תשובה הוא מרים ומוריד קמעה את כנפיו ופורח לדרכו בקורת רוח."

(הכיתה המעופפת, אריך קסטנר, בתרגום א. קפלן)

 

---

 

אני אוהבת ספרים, אבל אם אאסוף את הקטעים שכתבתי כאן לתוך ספר, זה יראה כמו אוסף פרפרים ממוסגר.

[אריך קסטנר]

"אחרי שילד למד לקרוא והוא גם אוהב לקרוא, הוא מגלה עולם חדש – את ממלכת האותיות. ארץ הקריאה היא יבשה מלאה סודות ומשתרעת למרחבי אין קץ. הדיו השחורה של המדפיס הופכת, בקסם מיוחד, לאנשים וחפצים, רוחות ושדים ואלים, שאותם אין למצוא בשום מקום אחר. מי שלא למד עדיין לקרוא, רואה רק את החפצים הנמצאים מתחת לאפו, בקרבתו: את האב, את ידית הדלת, את הפנסים, את האופניים, את זר הפרחים, ודרך החלון אולי גם את המגדל הגבוה. מי שיודע לקרוא, יושב לפני ספרו ורואה בבת אחת את הרי הקילימנג'רו או את המלך קרל הגדול, או את הקלברי פין בין השיחים, או את האל זאוס שנראה כמו שור, כשעל גבו רכובה אירופה היפה. מי שיודע לקרוא יש לו כמו זוג עיניים נוסף, ועליו רק לשים לב שלא יקלקל בינתיים את זוג עיניו הראשון."

(כאשר הייתי נער קטן, אריך קסטנר, ערכה מחדש: בינה אופק)