סיימתי לקרוא. ספר ראשון שהצלחתי לסיים אחרי תקופה ארוכה של קריאה מפוזרת, מקוטעת, חסרת מטרה. כל כך יפה.

"אני נוטל את הספר שנשאר ללא ניע בקיפול, אני חוזר אל אופי הליכתו של מספר אחר, אל נשימתו. אם גם אני אחר, זה משום שספרים, יותר משנים וממסעות, מזיזים את בני האדם… אני שם את הספר בכיס הפנימי של הז'קט,  מכוון אותו אל חזי מבפנים. במקום הנושן של כלי הנשק נמצא עכשיו האחר לגמרי."

(ארי דה לוקה, שלושה סוסים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הספריה החדשה)

זמן מחוץ לזמן. אני במיטה היום. הרגשתי קצת לא טוב ונשארתי בבית. ישנתי עד הצהריים. אחר כך חזרתי לקרוא בספר של דה לוקה שעזבתי לימים רבים. בחלון שמיים וזנבות של עצים. שקט. רק הספר ואני. כבר שכחתי שאינטימיות כזו אפשרית, ספר שנכתב רק בשבילי, שמדבר אלי. משתהה על כל מילה ומשפט. אין בטקסט מלים מיותרות. הוא מסתכל על העולם אחרת, מרגיש אותו עם הגוף, מפרק ומרכיב אותו מחדש בדרך לא מוכרת. נהנית לשמוע את הקול שלו, להרגיש דרכו את האדמה, האוכל, האנשים. מעשה הכתיבה לא שקוף, הוא חוצץ בינינו. אי אפשר לרוץ על פני מלים שרק מספרות סיפור, צריך להקשיב לכל מילה באופן אישי (מושפעת מהקול שלו כשאני כותבת).

---

 

"אלה ימים שבהם רק זה, ובערב, בבית, אני מועך עגבניות טריות ואורגנו מעל מסננת עם פסטה מבושלת, ואוכל שיני שום בנגיסות קטנות מול ספר רוסי. הוא מסיר מעלי את נטל הגוף. זה מה שספרים צריכים לעשות, לשאת אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגראמים של הנייר על חוליותיו."

(ארי דה לוקה, שלושה סוסים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הספריה החדשה)

קוראת. על ספסל בשמש, בגן העשרים, או בבית קפה קטן, חלון פונה לרחוב, קפה ומאפה צימוקים.

ואיך הוא כותב, ארי דה לוקה. כותב כמו אדם שותק, שאומר רק את המלים המעטות שמוכרח: חד וקצר, קפוץ ומהודק, שקט ומהורהר. וכל מילה נושאת איתה מטען של זמן ומקום, והתבוננות ארוכת שנים באנשים ובעולם (כתיבה לקונית פואטית). קוראת אותו מתאהב, ומיד מתאהבת. אולי הוא יירפא את נפשי המסוכסכת, ויחזיר לי את היכולת לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף.

(הוא מתאר את עצמו בקיצור נמרץ, לא מרבה מלים כמוני: "מה יש להסתכל בי? פרצוף של קרטון אריזה, כי אני עובד באוויר הפתוח.").

ארי דה לוקה, איש של חולצות משובצות בצבע כחול. איזה מבט. מנסה לרשום את הפנים שלו. ברישום הראשון רושמת בלי פחד, כמו בפגישה לא מחייבת. הכל יושב במקום. עיניים בהירות בצל גבינים שמשתפלים למטה, אף קטן, פס צר שמסמן שפתיים, חריצים שחוצים את הפנים. פנים עדינות ומחוספסות. מפת חיים. אבל הכל יוצא בהיר מדי, כמעט בלתי נראה. מנסה להכהות מעט, וזה מתקלקל.  ברישום השני, כבר חוששת, נזהרת, משתדלת. זה לא זה.

תמר אמרה לי: תקראי את 'שלושה סוסים' של ארי דה לוקה. אז לקחתי אותו מהספריה ואני קוראת. איזה יופי של פתיחה:

"אני קורא רק ספרים משומשים.

משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה אני לועס וקורא.

ספרים חדשים הם חצופים, הדפים לא יושבים בשקט כך שיהיה אפשר להפוך אותם, הם מתנגדים וצריך ללחוץ כדי שלא יחזרו ויתרוממו. לספרים משומשים יש גב מאומן, הדפים שנקראו עוברים ונשארים למטה.

ככה אני מתיישב לי בטריטורייה של הצהריים, על אותו כיסא, מבקש מרק ויין, וקורא."

(ארי דה לוקה, שלושה סוסים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו, הספריה החדשה)