simetry

"לכותבות ולכותבים שאני מנחה, ושמתקשים למצוא בחייהם זמן לכתיבה, ההצעה שלי היא אפוא פשוטה: לכתוב עשר דקות בכל יום. לא חשוב מה יוצא. הפעילו את השעון המעורר. שיצלצל אחרי עשר דקות של כתיבה בלי הפסקה. עט על נייר או אצבעות על מקלדת, והידיים זזות במשך עשר דקות. בבוקר כשקמים, או בלילה לפני שנרדמים. או בעבודה, בהפסקת קפה. לכתוב במשך עשר דקות כל דבר שעולה על הדעת. ולו שטויות גמורות…

ולחלופין, אני מציעה לכותבות ולכותבים להקפיד על חצי שעה של התייצבות לעבודה. של ישיבה מול המחשב או מול המחברת. בעשר דקות צריך לכתוב. לא משנה מה ובלי הפסקה. בחצי שעה ויותר מותר גם לבהות – אבל לא קמים מהכיסא לפני שעובר הזמן שהוקצב. אחרי שבועיים של התייצבות יומיומית כזאת. אנחנו בדרך כלל עם רגל אחת בפנים. פחות או יותר."

(לטפס על ההר, או: איך לכתוב, ארנה קזין, ידיעות ספרים, אחוזת בית)

olives

"האם אפשר להתאהב בסוגה ספרותית? זה קרה לכם? האם אתם מכירים מישהו שהתאהב, למשל, בצורת הרומן, או בנובלה באשר היא? אולי בסיפור הקצר? לא בסיפור קצר מסוים – ב"כל מה שעולה חייב להתכנס" של פלאנרי או'קונור, נניח, או ב"הגן המפליג למרחקים" של אידה פינק – אלא בסיפור הקצר בהא הידיעה, כצורה של כתיבה? ויליאם קארלוס ויליאמס אמר שהסיפור הקצר פועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה. זו הצורה הספרותית היחידה, הוא כתב, שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף; שבורים, ובה בעת שלמים. הא! האין זו סיבה טובה להתאהב בסוגה? או לפחות בויליאם קארלוס ויליאמס?

לא יודעת. אנשים בוודאי אוהבים מאוד יצירות מסוימות מסוגה מסוימת, אבל לא הכרתי אף אחד שהתאהב בצורה ספרותית שלמה. והנה, לי זה דווקא קרה. התאהבתי בסוגה אחת יחידה במינה: המסה האישית. אמנם כן, הסיפור הקצר אהוב עלי אבל המסה האישית – אליה תשוקתי. התאהבתי לא במסה אישית מסוימת, לא במסאית מסוימת, אלא בעצם האפשרות לכתוב מסה אישית, לקרוא מסה אישית, לעודד אחרים לכתוב מסה אישית ולקרוא אותה וממנה ושכמותה."

(ארנה קזין, 'איך לחיות? – על התשוקה למסה אישית')

"חן וערך טמונים גם בכלי השני שקאמרון מציעה: "דייט עם האמן". זו הצעה לקבוע פגישה עם עצמנו (…) נניח פגישה שבועית בת שעתיים, כזאת שמסמנים ביומן ומקפידים עליה. זהו דייט עם עצמנו, שאליו אנחנו לא מזמינים אף אחד אחר – לא בני זוג, לא חברים, לא ילדים, אף אחד. רק אנחנו עם עצמנו. בפגישות האלה אפשר  לעשות מה שרוצים – לשוטט בעיר, לרוץ בפארק, לשחק באולינג, לשתות כוסית לבד  על הבר – ואין צורך בהכרח לעסוק באופן מכוון בכתיבה. זו הזמנה לבילוי איכותי, וההזמנה כוללת משחק או מחשבה סדורה או בהייה לשמה.

(לטפס על ההר, או: איך לכתוב, ארנה קזין, ידיעות ספרים, אחוזת בית)

 

לחפש את הספר החדש של ארנה קזין. נראה לי שהוא מגיע בדיוק כשאני צריכה אותו.

"מחסום הכתיבה עומד הרבה קודם לכן. זהו הקושי לומר "אני רוצָה" או "אני רוצֶה". זהו המחסום שעומד בינינו לבין עצם התשוקה לכתוב, עצם הדחף לדבֵּר, לתאר, לבאר. אני חושבת שעל הקושי הזה חובה עלינו להתגבר, אם חיי הכתיבה יקרים לנו."

(לטפס על ההר, או: איך לכתוב, ארנה קזין, ידיעות ספרים, אחוזת בית)

charing_cross.jpg

[החנות ברחוב צ'רינג קרוס 84 בלונדון]

בשביל מה חיים אם לא בשביל לקנות ספר מענג, בחנות ספרים נפלאה, בבוקר בהיר ואביבי של חודש מארס. שוב נסיעה לתל אביב לרגל ביקור אצל רואה החשבון, שמתחילה בספר אחד בנסיעה הלוך, ומסתיימת בספר שני בנסיעה חזרה.


החנות היא: 'סיפור פשוט', שגיליתי לא מזמן ברחוב שבזי בנווה צדק. מאז שגיליתי אותה, הספיקה לעבור לצד השני של הרחוב, להתרחב ולהפוך למקום שעושה חשק לגור בו. צריך לתלות בכניסה שלט: 'זהירות, סכנה!', כי אנשים לא יודעים למה הם נכנסים ועם איזה משקל עודף הם עלולים לצאת. גם זו חנות עצמאית שמבוססת על טעם אישי משובח, לטעמי, ויש בה הרבה ספרים שנעלמו מהמדפים לפני שנים. השיטוט בה דומה למפגש עם חברים שלא מתראים איתם המון זמן ומתחשק לאמץ בחום אל החזה. בפינה עומדת כורסה לא צעירה, עליה אפשר לצנוח עם כל הכבודה שאוספים בדרך, להתחיל לדפדף ולעשות סלקציות אכזריות. מעל הכורסה תלוי אהיל שמורכב מצעצועים של ילדים, צבעוני ופרוע, ומאחוריה כוננית ספרים עשויה מדפים ישנים שהתפרקו מכל מיני כונניות קשישות.


הספר הוא: 'דרך צ'רינג קרוס 84', מאת הלן האנף, שתורגם לסרט שראיתי בשנות השמונים ואהבתי מאוד, עם אן בנקרופט ואנתוני הופקינס. לכן, כשקראתי במאמר של ארנה קזין, שהוא אחד הספרים המומלצים ב'סיפור פשוט' (למרות שיצא לאור ב-1970 ולא ידעתי בכלל על קיומו בעברית), תיכף ומיד שמתי פעמי לחנות כדי להניח עליו את ידי.


helen_hanff.jpg 

[הלן האנף]

כל הנסיעה חזרה לירושלים עברה עלי בין חיוכים רחבים למשיכות נרגשות באף, כי כל מה שנדרש כדי לכתוב ספר הגון הוא אנושיות פשוטה, כמו זו שיש להלן האנף. הספר הוא סיפור במכתבים: מחזאית אמריקאית אוהבת ספרים אך דלת אמצעים, מנהלת קשר מכתבים ארוך עם פרנק דואל, העובד בחנות לספרים עתיקים בלונדון ודואג לספק לה ספרים אנגליים משומשים בכריכות עור נפלאות ודפים דקיקים, שהם לא רומנים, אלא (כמו שאני אוהבת) סיפורי חיים: "איני מוצאת כל עניין בדברים שלא קרו לאנשים, שלא חיו מעולם" (עמ' 49). היא – רווקה, אמריקאית, יהודיה, קולנית גם בכתב, עם הומור נהדר ודעות נחרצות, הוא – אנגלי, נשוי, מאופק ומנומס עד מאוד.


כשחשבתי על הסרט הזה שבעברית קראו לו: 'אהבה במלים', נזכרתי בעוד שני סרטים בריטיים משנות השמונים שאני מאוד אוהבת ויכולה לראות שוב ושוב. גם בהם ספרים ממלאים תפקיד נכבד בסיפור אהבה עדין ומרומז, הנרקם בין אשה עצמאית ודומיננטית לגבר שקט ומופנם: 'לחנך את ריטה' ו'יומנו של צב'.

massait.jpg

אני משאית

זה קרה בוקר אחד, כשקראתי מאמר של ארנה קזין על התרגום החדש ל'אורלנדו' של וירג'יניה וולף. קזין סקרה את הכתיבה המסאית של וולף, את תולדות המסה כז'אנר, והצרה על מיעוטן של מסות דוברות עברית. לפתע, גיליתי את המילה 'מסה' מחדש. קזין ניערה את האבק שדבק בה, בעיניי, מאז לימוד המסות של אחד העם וביאליק בתיכון והטעינה אותה בסקס-אפיליות חדשה: "המסות האישיות אינן מאמרים אקדמיים ואינן רשימות עיתונאיות. הן מזמינות לקרוא אותן ולהתענג עליהן. זו סוגה ספרותית – עיונית – פואטית – הגותית, אם צריך לכנות אותה בשמות". (ארנה קזין, מוסף 'ספרים', 'הארץ', 15.10.2007)

פתאום הבנתי שמאז ומתמיד אני אוהבת מסות. הספרים שאני קוראת להם 'אוטוביוגרפיות של הנפש' הם בעצם ספרי מסות, ופירורי הכתיבה שלי הם פירורי מסות. כל מה שאני מחפשת בקריאה וכל מה שאני מחפשת בכתיבה, נמצא במסה – ההתבוננות המהורהרת בעולם, הכתיבה המתומצתת, המקפידה על דיוק, הדיבור המעמיק על השולי, על כל מה שלא חשוב, לכאורה. הבלוג, לדידי, הוא הבית הטבעי לכתיבת מסה במאה העשרים ואחת, וגם אם לא אכתוב בימי חלדי מסה ראויה אחת – ברוחי, מסאית הנני.


"המסה (בניגוד לרומן), אינה סובלת עודפות; המסה חייבת להיות טהורה כמו מים, או טהורה כמו יין, נקייה משעמום, מרצינות יתר, משיירים של חומרים". (וירג'יניה וולף)