לאבא שלי יש סולם.

"האמנות היא useless, רוצה לומר, האמנות מבקשת שיניחו לה לנפשה. היא מבקשת להיות; שלא ישפטו אותה לטוב או לרע; שלא יעריכו אותה כך או אחרת; שלא ירצו אותה או לא ירצו אותה."

(זמן מעבר, בעז נוימן, הוצאת בוקימן, 2016)

"בשנה שפרסמה לאורה פרוסט את ספרה כתב הארכיטקט אלכסנדר קוך כי על אישיותו של אדם ועל ביתו לגלם אחדות, משום שבית הוא 'בגד מוארך ותמונת מראה של הנפש' ולכן אמור להתאים לבעליו בצורתו ובאופיו. אסור בתכלית האיסור לאפשר לגורמים זרים להתקרב ולחדור אל סודות צנעת הגוף והנפש. לפיכך חייב חלל הכניסה אל הבית להיות מתוכנן ומעוצב בצורה מאופקת, קרה משהו, לעומת חדרי העבודה והמגורים. לעומת זאת, על פנים הבית להתאפיין ב'קסם' האמור להתפתח ולהתעצם ככל ששוהים בו יותר. בית מתבסס על אחדות כל מרכיביו האמורה ליצור תחושת נינוחות והרחבת הדעת. בית אמור להזמין את המתגוררים בו לשהות ולהשתהות בו."

(בעז נוימן, להיות-בעולם, עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים, ספריית אופקים, עם עובד)

 

"[…] את כל אלה נוימן מבקש לבחון באמצעות הגרמנים של מפנה המאה ה–20, מבלי להפריד בין "אדם" ו"עולם". במקום נראטיב היסטורי כזה או אחר של קידמה או הידרדרות, של עלייה או שקיעה, הוא מציע "להשתהות עם בני התקופה בעולמם ובכך לאפשר להם להיות כבר בעולמם ולפני עצמם". הספר מחולק לשלושה שערים – "בבית בעולם" שמוקדש למושג ה"בית", תוך התייחסות לאדריכלות גרמנית, לתפיסת גן העדן ואפילו לרחם האנושי, עם איזכור של חסרי בית, חיילים נטולי קורת גג בחזית המלחמה, פליטים וכדומה ובסיומו עיסוק רחב בבקתה של היידגר עצמו; "לכל זמן", המוקדש לזמן, לבני התקופה המשתהים בחדרי המתנה, בהתנהלות יומיומית, ובאפשרות לפרוץ את הבנאלי ולייצר התרחשות חדשה ומסעירה מתוך הרגיל; ו"בעולם בבית", המוקדש לעולם עצמו כ"בית" שהאדם כבר מוצא בו את עצמו, ועוסק כמובן ב"היימאט", המולדת, התפתחויות טכנולוגיות המאפשרות פתאום לטוס לשמים ובאפשרות השוטטות הגרמנית כל כך."

(מתוך ראיון של יובל אביבי עם בעז נוימן, לרגל צאת ספרו 'להיות בעולם', מוסף סוף שבוע של 'הארץ', 28.8.14)

בעז נוימן.

'דמותו של המשוטט ועקבותיו שזורים לאורך כתביו של בנימין. בולט במיוחד הוא הפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים". את הופעתו של המשוטט על במת ההיסטוריה זיהה בנימין בפאריס של אמצע המאה ה-19 עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. מקום הולדתו של המשוטט הוא הפסאז' שהלך ונעלם לטובת הרחובות והשדרות הגדולות.

 מיהו המשוטט? בראש וראשונה הוא אנטיתזה לתייר, שלו מותיר המשוטט את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים. התייר יעמוד למרגלות מצדה ויצטט לעצמו בהשראת המדריך: "כאן, במקום הזה שבו אני עומד, עמדו פעם…" המשוטט, לעומת זאת, יתהלך ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה, עתותיו בידיו ­ הוא אינו אמור להספיק, אינו נמשך לאתרים תיירותיים ידועים ומוכרים ואינו מתעניין במעין אלה. נהפוך הוא: בסופו של דבר ימצא המשוטט את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות. בניגוד לתייר המתייר בכל מקום, זירת הקיום של המשוטט היא העיר הגדולה.

אם התייר צועד בבטחה אל יעדו, הרי המשוטט ­ יותר משהוא הולך ברחובות, הרחובות מובילים אותו. המשוטט, אפשר לומר, נענה לציווי 'לך לך'. בניגוד לתייר הממהר, המשוטט נינוח ומשוחרר בהילוכו. ב-1839, מספר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פאריס: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו.

האויב הגדול ביותר של המשוטט הוא השעון המורה על הזמן שבו צריך לצאת מ… צריך להגיע ל… צריך להספיק את… ההליכה החופשית והנינוחה משכרת את המשוטט. בנימין מדמה תחושת שיכרון זו להשפעתו של חשיש. המשוטט הולך כסומא. או אז נעלמים באחת האתרים התיירותיים והוא מצליח להימנע מלהחתים את המקום ברוחו. במקום זאת, המשוטט מחתים את רוחו שלו ברוח המקום.

בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר. זאת ועוד: באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם בדברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע. הפואטיות האורבנית הזאת כוללת, בין היתר, את הבניין המתפורר, את הפסולת והאשפה, אפילו את העזובה והמסכנות של העניים. מבטו של המשוטט הוא אסתטי בעיקרו, לא פוליטי ואולי א-פוליטי.'

(בעז נוימן, גלריה 'הארץ', 6.7.12)

[וולטר בנימין]

"בניגוד לפילוסופים החוקרים את המצב האנושי בכלל ואת זה המודרני בפרט, פסע  בנימין בנתיבים אחרים, בדרכים צדדיות, בתוך הפסאז'ים, אם להתייחס לכותרת יצירתו הגדולה, "מפעל הפסאז'ים", שהחל כותב בשלהי שנות העשרים והמשיך עוד שנים ארוכות. בנימין אינו מציע כמעט תזות או טיעונים גדולים. נהפוך הוא: אצלו הכל "בקטן". הוא יודע לנסח אמירות משמעותיות, דרמטיות, לעתים מהממות, על המצב האנושי בתוך ומתוך עיון ובחינה בתצלום, בפרסומת, בפריט אספנות שולי, ברגע אנושי אחד של שעמום.

בחינת "הדברים הקטנים" היא נגזרת של תפישתו הייחודית של בנימין את ההיסטוריה. ההיסטוריה, בעיניו, היא עיי חורבות. בראש וראשונה מכיוון שהיסטוריה בהגדרתה היא כל מה שהיה ונחרב. כל ניסיון להכילה במסגרת זו או אחרת, נרטיבית למשל, יהא אפוא חסר תוחלת. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע למודרנה, שהאיצה את תהליכי ההרס והפרגמנטציה של הקיום האנושי, בין שמדובר במלחמת העולם ובאמצעי הלחימה וההשמדה, בתופעות כלכליות כמו האינפלציה או לחילופין בתזזית של הכרך הסואן.

על פי בנימין, אם אנו מבקשים לדבר על המצב האנושי, עלינו להפסיק לחשוב בגדול ­ בתזות, בקטגוריות, במושגים כוללים ­ ולהתחיל לחשוב בקטן על פרגמנטים ­ על שרידים, על שאריות, על עקבות. החוקר המודרני, ויהא זה הפילוסוף, ההיסטוריון, האנתרופולוג או מבקר התרבות, אמור לפעול בדומה לאספן. אם המצב האנושי הוא זירה של הרס וחורבן הרי שכמו באזור אסון, ראשית יש ללקט את השברים. לבנימין היה ברור שגם כאשר יושלם איסופם וחיבורם, תיוותר התמונה הכללית סדוקה. הקיום האנושי מעולם לא נראה יותר פוסט-טראומטי מזה.

במטרה לשמר את הפרגמנטריות ולא ליצור אשליה של שלמות, בנימין קיים את מצוות נאה דורש נאה מקיים: כתיבתו התאפיינה בפרגמנטריות רבה. הטקסטים שלו נכתבו בדרך כלל בקצרה ובדחיסות. הוא הרבה להשתמש באפוריזמים, בציטוטים ובאנקדוטות. "מפעל הפסאז'ים" הגדול שלו לא היה אלא אוסף של כל אלה."

(בעז נוימן, גלריה 'הארץ', 6.7.2012)

איש אחד נזהר לא לדרוך על הקווים, גרמניה, 1932

(מתוך: להיות ברפובליקת ויימאר, בעז נוימן, ספריית אופקים, עם עובד)