"אינני יודעת אם אפשר לדבר על פונקציה של אמנות בחיי הנפש, ואם כן, האם זוהי פונקציה עיקרית אחת. אבל אם מותר לייחס תפקיד ליצירות אמנות וליצירות ספרות בפרט, או לדבר על שליחותו של הסופר, לא אחדש דבר אם אומר ששליחותו היא להסיר את המסווים, ההגנות והתחפושות שאנו משתמשים בהם כדי להסתיר מפני עצמנו את הייאוש הקיומי: מסגרות, עיסוקים, מוסדות חברתיים, משפחה, נישואים, ילדים, עבודה, בילויים ונסיעות לחו"ל, ירח דבש וארוחות חגיגיות. כל אלה עניינים שאנו ממלאים בהם את חיינו כדי לא להציץ אל התהום הנפערת תחת רגלינו, זו המהדהדת את בדידותנו, ייאושנו ומותנו הלא נמנע."

(בתיה גור, מבלי דלג על דף, הוצאת כתר)

"יוסקה רפפורט היה ודאי הסיבה והמופת לאופן שבו בחרתי ללמד ספרות ולחנך בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון בירושלים, ולתשומת הלב שבה טיפלתי בתלמידים בעייתים, אובדי עצות ואומללים, שהזכירו לי תמיד אותי עצמי בשנים ההן. הדרך המיוחדת שבה הקפיד על נוכחותי בבית הספר (בכיתה י' נכשלתי כמעט בכל המקצועות משום שנהגתי להסתלק מרוב השיעורים ולהעביר את יום הלימודים בקריאת ספרים על מדשאה לא רחוקה מהבניין של תיכון חדש) ועל מילוי תקין של חובותי – דרך שהשדר הסמוי שלה היה משהו כמו "אין בדעתי להרפות ממך" וגרמה לי להאמין שהוא באמת רואה ומבין אותי; האופן שבו לימד וחשף בלי בושה ובלי אירוניה את אהבתו לספרות שהיתה משכבר מרכז חיי; העולם שפתח לפני מתוך אהבתו שלו ומתוך בקיאותו ושליטתו ביצירות שהביא; האופן שבו לימד את שיר הפתיחה של "שמחת עניים" – "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבל הבלים והבל" – היו המענה למבוכה ולייאוש שליוו אותי מילדותי והועצמו באופן כמעט לא נסבל בגיל ההתבגרות.

העולם הוא חסר פשר. אין בזה חידוש. ובני אדם מושפלים מגזר הדין הנעלם שהכתיב את אי-ההבנה ואי-הסדר שבו הם מתקיימים. הנס הראשון המתחולל באמנות בכלל ובספרות בפרט הוא ההארה הפתאומית שהן מחוללות בתופעות שאותן הן מתארות – סדר ופשר. נדמה לי שזו השמחה שידע יוסקה רפפורט לרגעים כשקרא לנו שיר של איציק מאנגר, שאהב במיוחד, או כששמע את המציאות שהבאנו ל"עשר הדקות" בפתיחת כל שיעור, ושראיתי בעיניו כשדיבר איתי על ההוראה באופקים; זו שמחה שהיא יותר, לאין שיעור יותר, משמחת עניים."

(בתיה גור, מבלי דלג על דף, עורכים: פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד, הוצאת כתר)

בין כל האין-זמן שיש לי, בולט בנוכחותו: האין-זמן לקרוא ספרים פעם שנייה. בתוך מרחב הזמן המצומצם המוקדש כרגע בחיי לספרים, ובתוך שפע הספרים שעדיין לא קראתי, קשה לי לפנות זמן לפגישה עם ספר שכבר פגשתי בעבר. רק מדי פעם, ככה באספמיה, אני יכולה לראות את בת דמותי המכסיפה בעוד עשור או שניים, יושבת בכורסה גדולה, שמיכה קטנה על רגליה, שוקעת שוב ב'חטא ועונשו'.
ובכל זאת, קודם, כשהתפתיתי לקרוא בספר החום והיפה של בתיה גור 'מבלי דלג על דף' (שכבר ממתין לי על המדף מזה זמן מה בסבלנות מרובה), התנפלו עלי לפתע כל אותן אהבות ישנות, אהבות נעורים סוחפות וטוטאליות, שהקדשתי להן ימים ושבועות מחיי ועוררו בי רגשות חמים וחשק עז למפגש מחודש.