אופטימיים חסרי תקנה: הברווז של דודו גבע, פוליאנה, האידיוט של דוסטוייבסקי, אבא שלי.

הם קנו במשחק אתמול את הצעיף החדש של הפועל קטמון עם הברווז של דודו גבע והכתובת 'תמיד אופטימי'.

[דודו גבע, 2000, פורסם ב'מעריב']

"ואיך זה שאף אחד מבין הכתבים, הפרשנים, האורחים והמומחים לא עוצר לרגע אחד ואומר: היי, תקשיבו, זה מטורף מה שקורה כאן. פשוט מטורף".

(רוית הכט, 'הארץ', 31.10.14)

[יאיר גרבוז]

 

"קולאז' הוא אמנות הקומבינה. ההנאה מהקולאז' היא הנאה מהחיבור הלא צפוי בין אלמנטים מזוהים. החיבור החד פעמי בין תחריט נוף מהמאה ה-19 לתצלום גוף של נערת פלייבוי משנות השישים, לפרצוף של צ'יפופו, לדינוזאורים רוקדים על גג עיריית תל אביב, אהלן וסהלן במערב הפרוע. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה? היצירה של דודו תואמת את מראה הרחובות שלנו, הרחובות שבהם חי. עשרים מטרים מביתו ברחוב צייטלין, שלט שווארמה דבוק לשלט ניאון של סושייה סטייליסטית, שניהם מול פירמידת הברזל ההפוכה לזכר השואה של תומרקין ובניין השרד האפור של עיריית תל אביב. רק חסר פה סהלן, הבלש המהולל, שימלמל תחת שפמו: 'זה נראה לי מודבק'.
גם השפה של דודו היא קולאז'. ביאליק מעורבב בסלנג צבאי, אשכנזית גפילטעפישית דבוקה לאחו שרמוטה, דיבור ערסי נרקומני. פוטוריזם רוסי מוצמד לתצלומי משה דיין, גולדה מאיר וג'ודי ניר-מוזס-שלום."

(זאב אנגלמאיר על דודו גבע, מתוך 'פשר החיים', בעריכת: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, בהוצאת: מוזיאון גוטמן, כתר ומועצת הפיס)

 

---

 

"אי אפשר לטעות בעבודות הקולאז' של יאיר גרבוז. על משטח ענק של דיקט הוא מצייר פרצופים, אשה על ספסל, גבר במגבעת, זוג אופניים, מדביק חפצים, 'מזייף' קטע מציור של גוגן או מאנה, שותל את דמותו המצולמת לצדם של מי שנחשבים ל'אחרים', כמו ערבים או מזרחים, מערב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו בדימויים מהמציאות החברתית או הפוליטית. […] הקשר האסוציאטיבי בין דברים שלכאורה אינם מתחברים, מלבד במוחו של האמן, הוא הבסיס לספרו השישי 'בית בגליל' […] למעשה, כל פרק בספר הזה של גרבוז הסופר דומה לעבודת קולאז' של גרבוז האמן הפלסטי. הוא מדלג מנושא לנושא בקלילות ותופר קטעים, שחלקם פורסמו בעבר כרשימות ביקורת ב'ידיעות אחרונות'."

(מתוך ביקורת של אילת נגב על ספרו של גרבוז 'בית בגליל', מוסף ספרים של 'הארץ', 31.10.14)

 

---

 

"בלכתך ברחובות עירנו, אתה צופה במראות משונים, לא הרמוניים. הכל גיבוב של מין בשאינו מינו. הנה בית דירות ברחוב שקט למחצה, קומת הקרקע שלו היתה פעם דירה, אחר-כך קם מישהו, רוצץ את המרפסת, בנה שתיים-שלוש מדרגות, סגר את הפתח בדלת ברזל מחוּלֶנת ומווּלֶנת, תלה מעליה שלט – והרי לך מספרה. ואיך זה? הלא קומה מעליה יש דירה, ובה מיטת ברזל ישנה, ועליה מפהקת זקנה אשר שיניה בצלוחית מים, אז איך זה פתאום שני מטר מתחת לרצפתה שקשוק מספריים ועלעול במגזינים מפאריז? מה הקשר? ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר. ולא רק בעירנו. קחו את ניו-יורק, מה לנו יותר מניו-יורק? גורד שחקים, חיצוניותו אחידה, אך בפנימיותו – אדם מעל אדם, איש אינו דומה לרעהו, וכל אחד עסוק במשהו אחר. ומילא, אינם דומים, אך לו לפחות היו עושים אותו מעשה; למשל, לו היו כולם יושבים בדיוק זה מעל זה, זוקרים אצבע באוויר ואומרים "או!", היינו אומרים האח, הַרמוניה; ובמציאות – תוהו ובוהו, אחד אומר "אֶה!", השני פולט "בֶּה!". וכך אף פרצופנו: עיניים, שיניים, אוזניים, פֹּה חור, שם גבשושית… והדברים ידועים. הכל פח זבל, כישלון גמור: עירנו, ניו-יורק, האנושות, הטבע בכבודו ובעצמו. ואתה שואל: למה? למה אין דבר אחד? ולשם מה? ומי החליט? ערימה עולמית זו, כפסולת למדורה, שכולה גבב מקרי של מכל-הבא-ליד העשוי להתלקח, והמוקפת בצמיגי מכוניות ישנים כדי להגביר עשן וסירחון – כל זה למה?" […]

(חנוך לוין, מחשבה על הרוח, מתוך: האם טוב להיות רודי מק'דוגל, בספר 'הג'יגולו מקונגו')

[דודו גבע, 'חדשות', ספר 'הברווז' 1994]

 

"אני חילוני לגמרי. גדלתי כמו הפקיד. הייתי מאוהב בסוציאליזם. הורי היו קומוניסטים, אינטלקטואלים הומניים. גדלתי על כל הערכים הישנים והטובים של המפא"יניקים. זה הבסיס של השקפת העולם שלי. לא ערכתי חיפוש שיטתי אחרי תורת חיים. הרגשתי כל הזמן, אפילו כילד, שאני יודע את הדבר הנכון ולא צריך לחפש דברים אחרים […] אני מאמין עצום בערכים שגדלתי עליהם […] בכלל לא מרדתי בבית. אני מרגיש שזו האמת, שהשליחות שלי זה להעביר אותה הלאה".

---

"כל גיבורי העל בארה"ב פשטו את הרגל. כבר אין גיבורי על. תיכף סופרמן יגלה שהוא הומו… העולם מורכב מדי בשביל גיבורי על. בארץ זה בכלל מגוחך, הרי תוך שנה הם מתגלים כפארש. מי נשאר פה יותר משנה? נגיד, דיין היה גיבור על? בזמנו, כן. היום דורכים על גופתו. לא מאמינים היום באף גיבור. ומה שמתאים לארצנו יותר מכל זה האנטי גיבורי על".

---

"אני מצייר מכאן, בוחר את המקורות, הארכיטקטורה, הנוף והצבעים מפה. אפילו כשאני מאייר את הנס כריסטיאן אנדרסן זה נראה כאילו מכאן. חלק מהמאיירים בארץ עובדים במטרה להגיע לאירופה, שאיזו הוצאה מחו"ל תקנה את מה שעשו. זה האידיאל שלהם. לי לא אכפת אם אם מה שאני עושה לא יגיע לחו"ל. חשוב לי שילדים יעריכו את המקום שבו הם חיים ולא ישאפו להיות חתיכת אירופה באמצע המזרח התיכון".

(דודו גבע מתוך 'פשר החיים', בעריכת: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, בהוצאת: מוזיאון גוטמן, כתר ומועצת הפיס)

היינו יומיים בתל אביב, התגוררנו בדירה לא שלנו, חיינו חיים שאולים. הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את תל אביב מציצה אלי מכל פינה – מכוערת, יפה, בלתי מושגת. אנשים רובצים בבתי קפה, אנשים רוכבים על אופניים. שילוב מצחיק בין קפיטליזם וקיבוץ. חם כל כך בתל אביב, חיים מהבילים, אבל איזו תחושה של חיים! האינטנסיביות הזו משגעת אותי. (כמו במפגש לא צפוי עם מישהו שפעם אהבת ואת זוכה להביט בו בלי שישים לב, מחסירה פעימה). הברווז של דודו גבע על גג העירייה, צעירים בטישירטים מתוחכמים אוכלים סושי בלי הפסקה, הים לקראת שקיעה – חוף מלוכלך ורוח נעימה, מפייסת.

רשימה אחרת ליום הזיכרון: מאיר אריאל, חנוך לוין, יהודה עמיחי, יורם ברונובסקי, נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, אהוד מנור, דודו גבע, דליה רביקוביץ', יוסי בנאי, ס. יזהר, עלי מוהר, גרשון שקד