אתמול בתל אביב, חזרנו לשנות ה-90. אירוע המחווה היפה לטרטה ב'בית לאמנות ישראלית' והתערוכה של בוגרי קלישר בגלריה 'מינוס אחת'.

דוד טרטקובר, אנשים

רישומי תל-אביב של טרטקובר.

[הברוש של טרטקובר]

אתמול באזכרה הכללית, בבית הקברות האזורי, הקשבתי לנאומים והסתכלתי על צמרת של ברוש אחד. הבעיה היא במלים, אני חושבת. כבר אי אפשר להאמין להן. המלים הגדולות, החגיגיות והמרגשות של ילדותי, איבדו ממשמעותן. השימוש בהן כעת הוא ריק מתוכן, מכוונה אמיתית, הן רק מנסות לכסות, לחפות על משהו, שאנחנו לא מעזים להגיד בקול.

אתמול בשיחה, אמרתי שאני לא אוהבת לצייר, אבל זה לא נכון. מה שרציתי להגיד הוא, שאני לא אוהבת לצייר כשמצפים ממני לצייר, כשזו עבודה, כשמישהו יושב ומחכה בצד השני של הדף. בזמן האחרון, חזרתי לצייר בהנאה גדולה, בפשטות, לפעמים אפילו בקדחתנות, כמו שילדים מציירים (כמו שציירתי אז אצלו בסטודיו, כשהעמיד לפני כוס עם עפרונות צבעוניים מחודדים ואמר לי: 'ציירי'). ציורים שאין להם תוכנית ואין להם מטרה והם פועל יוצא של הכלי שאני מציירת איתו ושל הדימוי המצולם שתופס לי את העין.

[מתוך: טרטקובר. ספר. אמן]

טרטקובר. התערוכה. הפתיחה. כולם היו שם. מבוגרים יותר. מיואשים יותר. (הנחמה שבמפגש, שמחת עניים). תערוכה מרגשת. הכרזות, הדיוקנאות העצמיים, אבל בעיקר הרישומים והציורים בספרים השחורים (שבצד הכעס, הייאוש והאכזבה, יש בהם הרבה יופי, שמחה של צבע ותמימות שנשמרה, של ילדות).

[דיוקן פייסל אל-חוסייני, 1991]

עבדתי אצלו בסטודיו שנה אחת, מיד עם סיום הלימודים. אהבתי לבוא לשם בבוקר, לפתוח את התריסים הגדולים, הירוקים, להסתובב בשקט בין החדרים עם התקרות הגבוהות, מוקפת ביופי, באוצרות גלויים וטמונים. לראות, לקלוט, ללמוד, איך זה צריך להיות באמת (ולהציץ עליו כשהוא עובד, חושב, משרבט). אהבתי את הספריה הגדולה, הנפלאה, המפתה כמו ארון ממתקים (ואהבתי לחכות לארגז המסעות הכחול, שהיה מגיע מחו"ל, תמיד כמה ימים אחריו, גדוש בספרי אמנות, עיצוב ואיור). את מה שהייתי אמורה לעשות בעיצוב, עשיתי בקושי, במאמץ (כמו חוטבת עצים – מזיעה, נאנחת, מתיזה שבבים לכל עבר). אבל מדי פעם, הוא היה מעמיד מולי כוס מלאה בעפרונות צבעוניים, מחודדים, ספר סקיצות או ערימת דפים ומבקש ממני לצייר. ואני הייתי מציירת ומציירת, כמו ילדה קטנה, מאושרת (הם אף פעם לא היו מספיק תכליתיים או שימושיים, השרבוטים שלי, אבל זה לא היה חשוב).

הוא אסף מהרחוב שולחן אוכל עם פורמייקה ירוקה ומדבקה בגב שכתוב עליה: מס מותרות 5 ל"י, קיצר לו את הרגליים והפך אותו לשולחן סלוני ארוך ומרווח. למרות שזה שולחן שמתאים לפרוש עליו המון צלוחיות קטנות של מזטים, הסלון שלנו נראה כעת ממש פולני.

---

מס מותרות – 'מס שהוטל בראשית שנות המדינה על מוצרי הלוקסוס, כלומר כל דבר חוץ מלחם ומים'. (מתוך 'איפה היינו ומה עשינו', אמנון דנקנר ודוד טרטקובר)

 

יושב ליד שולחן הכתיבה הגדול שלו, המשקפיים מוסטות אל המצח, הגבינים מכווצים, לופת מרקר ביד איתנה, שקוע כל כולו בספר השחור, ממלא דפים ברצינות של ילד.