הזמן השחור.
תגית: דויד גרוסמן
"[…] במשך כל תקופת המשא ומתן להקמת הממשלה החדשה מנסר בי פסוק מספר ישעיהו, "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שָמִים חושך לאור ואור לחושך, שָמים מר למתוק ומתוק למר".
[…] מהר־שלל־חש־בז, התנועות התזזיתיות מתגברות, תנועות של נוכֵל־קלפים על מדרכה. אנחנו יודעים שמישהו מרמה אותנו בזה הרגע. שמישהו מכייס — לא רק את כספנו אלא את עתידנו ועתיד ילדינו, את ההוויה שרצינו ליצור כאן, שעל אף חסרונותיה ופגמיה ועיוורונה, בכל זאת הבהבה בה מדי פעם האפשרות להיות מדינה מתוקנת, שוויונית, כזאת שיש בכוחה להכיל סתירות וניגודים, כזאת שברבות השנים תצליח אפילו להשתחרר מן הכיבוש הארור; מדינה שיכולה להיות יהודית ואמונית וחילונית, הייטקית ומסורתית ודמוקרטית, וגם בית מיטיב למיעוטיה. מדינה ישראלית שריבוי הדיאלקטים החברתיים והאנושיים שבה ייצור לאו־דווקא חרדות ואִיום הדדי וגזענות, אלא מציאות של פריחה והפריה הדדית.
[…] הם כאן. התוהו כאן, עם כל כוח היניקה שלו. השנאה הפנימית כאן. המיאוס ההדדי, האלימות האכזרית ברחובות שלנו, בכבישים, בבתי הספר, בבתי החולים. גם האומרים רע לטוב ולטוב רע כבר כאן. גם הכיבוש לא יסתיים כנראה בעתיד הנראה לעין, הוא כבר חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית. מה שהתחיל ונוסח ביעילות רבה שם מחלחל כעת לכאן. האנרכיה כבר חושפת את המלתעות שלה אל מול הדמוקרטיה השבירה ביותר במזרח התיכון."
(דויד גרוסמן, לא תהיה דרך חזרה מהכאוס, 'הארץ', 28.12.22)
"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס בקו 18 בירושלים כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המראיין שאל 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד'? ורובינשטיין לא היסס. הוא אמר 'האומנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.
אני זוכר איך נדהמתי, אפילו הייתי קצת נבוך. בילדותי בשנות ה-50, כשצל העבר עוד ריחף בכבדות מעל הראשים, המילה 'מאושר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא היכרתי אדם אחד בחוג החברים של הוריי, שהיה מעז לטעון ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר. […]
המילה המדהימה הזאת, 'אושר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב ואני בעיני הילד שהייתי היבטתי במטבע הדמיוני וידעתי – אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר. אני רוצה את האושר המיוחד הזה, אני רוצה להיות אמן.
יותר מ-60 שנה חלפו מאז. האומנות, הכתיבה, הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, באמסטרדם, בארמון איתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה, האושר של מי שמרגיש מובן. גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, זה היה סבל שהייתה לו משמעות. סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלבנטיים לי. הספרות והכתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק, בעולם עבה ועכור.
אני אדם חילוני בתכלית, אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחיות ולחוות בו זמנית גם תחושה מחרידה של אין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים, ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלאות החיים, של חיוב שלהם […]".
(דוד גרוסמן, בנאום הזכייה שלו בפרס ארסמוס באמסטרדם)
"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.
זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."
(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)
"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."
"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.
"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.
"אני לא רע," אמר הארנב.
"וגם אין לך הרבה שיניים."
"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."
(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)
[…] "המגפה אינה כשיעור מידתו של אדם", כתב אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר", "לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא. זה חלום רע שעתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים. הם סברו כי עדיין הכול אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה כי המגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר, השם קץ לעתיד?" (תרגם: יונתן רטוש. הוצאת עם עובד).
[…] "עצם הפעלת הדמיון מתוך תהום הייאוש והפחד ששוררים כעת יש לה כוח משלה. לא רק לראות שחורות יכול הדמיון, אלא גם לשמור על חירות הנפש. בזמנים משתקים כאלה הדמיון הוא כמו עוגן שאנו משליכים ממעמקי הייאוש אל העתיד, ומתחילים למשוך את עצמנו לעברו. עצם היכולת לדמיין מצב טוב יותר פירושה שעדיין לא אפשרנו למגפה, ולַפַּחַד מפניה, להלאים את כל ישותנו. ומכאן אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה. אפשר שיתגלו בהם, למשל, סימנים מענגים של תום שאין בו אף שמץ של ציניות. אולי גם הרוך ייעשה פתאום, לזמן מה, הילך חוקי. אולי נבין שהמגפה הרצחנית נותנת לנו גם הזדמנות לחתוך מעלינו שכבות של שומן, של חמדנות חזירית. של חשיבה עבה ולא מובחנת. של שפע שהפך לגודש וכבר החל לחנוק (ולמה, לעזאזל, אספנו כל כך הרבה חפצים? מדוע גיבבנו כל כך את חיינו עד שהחיים עצמם נקברו מתחת להררי החפצים שאין בהם חפץ?)."
(דויד גרוסמן, מוסף 'הארץ')
הפגנות משותפות נגד חוק הלאום בכיכר רבין.
"[…] השוויון הוא נקודת ההתחלה של האזרחות, ולא תוצר שלה. הוא האדמה שממנה צומחת האזרחות. הוא גם מה שמאפשר את החירות הנעלָה — החירות להיות שונה, אחר, נבדל — ובכל זאת שווה לכל אדם אחר.
בעיניי, החוקים האחרונים שחוקקה הממשלה הם לא מעט התוצאה של אורח המחשבה המעוות שיצרו חמישה עשורים של כיבוש. הם התוצאה של רגש עליונות אתני, של להיטות לשכשך באיזה "אנחנו" צדקני, לאומני, כזה שמסלק מתוך "הבית" את כל מי שאיננו "אנחנו" — בין אם הוא בן עם אחר, דת אחרת, מגדר אחר.
ואולי החוק הזה עושה לנו דווקא טובה גדולה, וחושף לפני כולנו, מימין ומשמאל, בלי אשליות ותרמית עצמית, לאן הגענו, לאן הידרדרה ישראל. אולי החוק הזה יטלטל סוף סוף את כל אלה בתוכנו, מימין ומשמאל, שחרדים לישראל, לרוחה, לאנושיותה, לערכיה היהודיים, הדמוקרטיים וההומאניים."
ישראל בת 70.
"שפתאום יקום עַם בבוקר, ויראה שהוא אדם." (דויד גרוסמן)
פרס ישראל לדויד גרוסמן.
"השרירות של כוח חיצוני הפולש באלימות לתוך חייו של אדם, של נפש אחת, מעסיקה אותי כמעט בכל ספרי. ב'עיין ערך: אהבה' היה זה הנאציזם; ב'חיוך הגדי' וב'זמן הצהוב' – מצב של כיבוש צבאי, הרואה את עצמו נאור, אולם אלה הנתונים תחת כיבוש חשופים לעריצותו של כוח שבעיניהם הוא כמעט כוח עליון; ב'ספר הדקדוק הפנימי' ניסיתי לתאר את הדרך שבה הנפש – הניצוץ החי ומרובה הפנים – נאלצת להסתגל למימד הלא אישי של החומר, למהות הסתמית, החד משמעית של הבשר.
ומספר לספר מצאתי, שאם אני מתאר באופן מדויק יותר את היחס בין נפש האדם היחיד לבין אותה שרירות חיצונית, אם נאבקתי עוד מעט יותר על עומק התיאור, על דקות התחושה, על הניואנס האחרון של 'להיות שם', מתגלה לי שכבשתי עוד מילימטר בריק שביני לבין מה שתמיד נראה לי בלתי ניתן לשינוי.
לא שמצאתי דרך טובה יותר לחיות בשלום בסתירה שבין הגוף והנפש; לא שהבנתי ממש כיצד אדם מסוגל למחוק את עצמו עד שהוא נעשה חלק ממכונה של השמדה; ולא שאם אתאר את עוולות הכיבוש, הוא יסתיים. אבל עמדתי הפנימית כלפי הבלתי ניתן לשינוי משתנה במשהו; שוב איני ניצב מול השרירות במקום שבו הייתי מקובע לפני אותה כתיבה; מצבים שנידמו לי קפואים, נצחיים, מונוליטיים, גזירה משמים או מידי אדם – ניואנסים חדשים מתגלים לי בהם. אם נתתי להם את השמות וההגדרות הפרטיים שלי, יצרתי לעצמי חופש תנועה פנימי ביחס שלי כלפיהם, הייתי בן חורין לנוע מול מה שלפני כן שיתק אותי בפחד ובייאוש. שוב לא הייתי קורבן."
(דויד גרוסמן, מתוך: מאין נחלתי את שירי, עורכת: רות קרטון בלום, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד)
"מרגע שראה ברונו את תמונת 'הזעקה' בגלריה 'ארטוס הופ', הבין מה אירע שם על הבד: ידו של הצייר החליקה. מונק לא היה מעז לתכנן ליצור שלמות שכזו. יכול היה רק לנחש אותה. להתיירא מפניה או להיות נכסף אליה. לא ליצור אותה בכוונה תחילה.
[…] אטומים של אמת שאינה ניתנת לחלוקה. אמת גבישית ואחרונה. וברונו היה מחפש אותה בכל: באנשים שפגש, בקטעי שיחות שנישאו ברוח והגיעו לאוזניו, בצירופי מקרים, בו עצמו; בכל ספר שקרא היה מנסה לחפש את המשפט האחד, הפניני, ששלח את הסופר למסעו בן מאות העמודים. את נשיכת האמת הזו בבשרו. ברוב הספרים לא נמצא כלל משפט כזה. בספרים הגאוניים נמצאו לפעמים שניים ושלושה. ברונו היה מעתיק אותם לפנקסו: ברור היה לו שהוא אוסף כך, במאמץ ובשקדנות, את שברי הראיות המוצקות, שמהם יוכל לשחזר פעם את הפסיפס המקורי. את האמת. וכאשר היה שב וקורא מדי פעם את המשפטים הללו, לא תמיד ידע לומר מי כתבם: פעמים חשב שמשפט מסוים הוא משלו, ואחר כך התברר שטעה. כל כך דומים היו זה לזה, והרי אין בכך פלא, אמר לעצמו: מאותו מקור עצמו הגיעו לכאן כולם.
עתה ידע ברונו, שגם מונק הוא החוליה החלשה. מזמן ניחש זאת, מאז שראה את ההעתקים של 'הזעקה' בספרי האמנות בדרוהוביץ'. אבל חייב היה לעמוד מול המקור עצמו כדי לדעת לבטח: גם מונק. כמו קפקא ומאן ודירר והוגארת וגויה והאחרים, אשר מעשירים את פנקסו."
(דויד גרוסמן, עיין ערך: 'אהבה', הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה)
mibo690890698.wordpress.com 