"מבין כל המורים שהכרנו לא היה אחד שישווה לדן. בשנים שהיינו אתו הזמן נמתח והתארך – ב' ג' ד' ה' ו'. דבר שם לא היה סתמי. הכל היה חגיגי, בעל ערך, נמשך. לא זוכרת שנדחפנו למהר. בבית ספרנו שבקיבוץ לא נשמעו צלצולים. "דן בא" דינדן כצליל הפעמון. לחזור לשיעור אחרי ההפסקה היה תמיד נעים. "דן בא". דבר לא היה קשה, לא היה מסובך. איזה נס זה היה. איזה עונג. איזו אינטימיות. "דן בא".

מדי יום שלישי ארזנו מעט פירות בתרמיל גב ויצאנו לטיול רגלי מחוץ לקיבוץ. דן ידע את שמות כל הצמחים, הכיר את גופם וצייר במלים את אורחותיהם המיוחדים. פעם, כשנתבקשתי להיזכר בתמונה משפחתית מאושרת מילדותי זו היתה: אנחנו בטיול ואני ליד דן. לא ממהרת להגיע, לא משתרכת מאחור, שומרת מרחק כזה שלא אחסיר מלה. בחודשים האחרונים הגיעה לידי תמונה מארכיון קיבוץ גת ובה, ממש כמו בזיכרוני, דן בגבו למצלמה עם התרמיל על הגב, ילדי אורן סביבו וביניהם אני, פותחת צעדים בעקבותיו.

בחינוך המשותף המורה היה זה שבא להשכיב את ילדי הכיתה לישון. מדי ערב התאספנו בחדר הגדול לסיפור שלפני כיבוי האורות. סיפור בהמשכים: "מחניים", "אי הילדים", "פצפונת ואנטון". אבל תמיד ניתנה לנו גם האפשרות לבקש מדן שיספר על חייו בהמשכים. מאורעות שהפקיד בלבותנו, שהיו אז רכים ופתוחים, מסר לנו כמו אגדות שבעל־פה בטרם הומצא הכתב. הזמנים התפצלו לשניים, אלה שעם דן ואלו שאחריו."

 

(דן פגיס: השנים הנעלמות, נעמי גוראון, מוסף תרבות וספרות ליום העצמאות, 'הארץ', 1.5.2017)

[עדה ודן בראשית שנות ה-60, תצלום מתוך הספר]

קוראת שוב ב'לב פתאומי', שכתבה עדה פגיס על חייו של דן פגיס. אישה כותבת את בן זוגה, מנסה לצייר דיוקן. מתבוננת מהצד בשקט, כותבת ברגישות, בתבונה, בכנות. לא מוקסמת, לא רגשנית, ביקורתית ומעמיקה (כאילו משכיבה אותו על שולחן הניתוחים, אבל היד האוחזת בסכין חותכת בעדינות רבה). חושבת גם על 'הכוח האחר' של יהודית הנדל על צבי מאירוביץ', ו'על דעת עצמו' של נורית גרץ על עמוס קינן. הדמיון בין הספרים – אישה כותבת, דעתנית, יוצרת בזכות עצמה, כותבת ממקום עמידתה בצל, על הגבר הכריזמטי, שעומד בקידמת הבמה (ונשאר לא מפוענח לגמרי, גם לאחר חיים שלמים משותפים). אני אוהבת את הנסיון הכמעט בלתי אפשרי לדלג בין המבטים, בין זה של החוקרת, הביוגרפית המרוחקת, למבט האישי, האוהב, הקרוב כל כך למושא הכתיבה (מה שהוביל בשלושת המקרים לחיפוש אחר כתיבה ספרותית ייחודית, אחרת).

[דן פגיס]

איך נלחמים בבירוקרטיה? עם ספר ביד. אין תור שספר טוב לא יכול להביס. אני זוכרת שישבתי פעם בתור במשרד הפנים בירושלים (מקום מדכא כשלעצמו, המעורר מחשבות נוגות ביותר) כדי לעדכן דרכון לצורך נסיעה לחו"ל. הייתי מצויידת ב'לב פתאומי', הביוגרפיה הנפלאה שכתבה עדה פגיס על בעלה, המשורר דן פגיס. כשהגיע תורי, כעבור מספר שעות ומאה ומשהו מספרים, הרמתי עיניים מהספר בפליאה וחשבתי: 'אוף, כבר תורי?'

שיחה

"ארבעה שוחחו על האורן. אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן. אחד עמד על מגרעותיו בתעשיית הקרשים. אחד ציטט שירים על אורנים בכל מיני שפות. אחד הכה שורש, הושיט ענפים ורשרש."

(כל השירים, דן פגיס)

 

אן פדימן, בספר "אקס ליבריס – וידויים של קוראה מצויה", מדברת על מדף סטייה שיש לכל אחד בספרייה הפרטית שלו. אותו מקבץ לא מקרי של ספרים, בעלי נושא משותף, שאיסופם כרוך בדרך כלל בסוג של אובססיה. אצלה, מחזיק מדף הסטייה 64 ספרי מסעות מחקר לקוטב. אצלי, מצטופפים כך וכך ספרי שואה. מאז קראתי לראשונה כילדה ב"שני רעים יצאו לדרך", "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" ו"מאה ילדים שלי", הפכו ספרים הקשורים בגרמניה ובמלחמת העולם השנייה, לצל המלווה את הקריאה שלי.  המשפחה שלי לא הגיעה מאירופה ולא אבדה באירופה, ובכל זאת, המלחמה הזו לא מניחה לי. בתמימות של בלש חובב אני מלקטת עדויות וראיות. לעתים נדמה לי שאם אקרא מספיק ספרים על מה שקרה שם, מנקודות מבט שונות, אצליח להבין. מי יודע, אולי גם אשכיל להיות מוכנה לשואה הבאה. רשימה חלקית: פרשות רצח / מנפרד פרנקה, מעבר לאשמה ולכפרה / ז'אן אמרי, פגישה שנייה / פרד אולמן, העולם של אתמול / סטפן צוויג, אבא מן האגדות / קרל פרידמן, ברלין אלכסנדרפלאץ / אלפרד דבלין, נביאים בבלי כבוד / פרדריק גרינפלד, רקוויאם גרמני / עמוס אילון, ישראלים, ברלין / פניה עוז-זלצברגר, בפנסיון גרמני / קתרין מנספילד, האומה והמוות / עדית זרטל, השמיים שבתוכי / יומנה של אתי הילסום, יומנים 1933-1945 / ויקטור קלמפרר, סיפור של גרמני 1914-1933 / סבסטיאן הפנר, כל השירים / דן פגיס, שושנת האין / פול צלאן