וירג'יניה וולף על כתיבת רומן – איך צריך לכתוב על החיים:
"[…] עלינו להודות שאנו תובעניים, וכן שיקשה עלינו להסביר מהו שאנו תובעים כדי להצדיק את אי־שביעות רצוננו. אנו מנסחים את שאלתנו בצורות שונות בזמנים שונים. אולם היא חוזרת ומופיעה בעקשנות שאין כמוה בשמטנו מידנו את הרומן שסיימנו לקרוא באנחה גואה – האם כדאי הדבר? מה הטעם שבכל זה? […] החיים חומקים להם; ואולי בלי החיים שום דבר אינו כדאי. מי שנזקק לשאלה מעין זו מסגיר את ערפולו, ברם לא נתקן הרבה אם נעדיף לדבר, כפי שרגילים המבקרים לדבר, על מציאות. בהודותנו בערפול שבו נגועה כל ביקורת הרומן, הבה נעז להביע את הדעה כי לגבינו, ברגע זה, מחטיאה צורת־הסיפורת שבאופנה את הדבר שאנו מבקשים לעתים קרובות יותר משהיא משיגה אותו. בין אם נקרא לו החיים או הרוח, האמת או המציאות, חלף לו דבר זה, הדבר העיקרי, או נע קדימה, ואינו מניח שיוסיפו לעכבו בתוך המלבושים הבלתי־תואמים שאנו מספקים לו. ולמרות זאת אנו ממשיכים בהתמדה, במצפוניות, לבנות את שלושים־ושניים הפרקים שלנו לפי מתכונת המתרחקת יותר ויותר מהחזון שברוחנו. חלק כה רב מהעבודה העצומה שבהוכחת הממשיות, הדמיון־לחיים של הסיפור, אינו רק עבודה היורדת לטמיון, אלא עבודה שלא־במקומה, במידה כזאת שהיא מאפילה ומכבה את אור־ההשראה שבתפיסת הנושא. כאילו נכפה על הסופר – לא מרצונו החופשי אלא על ידי איזה עריץ כביר־כוח ונטול־מצפון המשעבד אותו כולו – לספק עלילה, לספק יסודות של קומדיה, טרגדיה, התאהבות ורושם, של המתקבל־על־הדעת החונטים את החומר כולו ללא־פגם, עד כדי כך שלו היו כל דמויותיו הופכות לדמויות בשר־ודם, הן היו מוצאות את עצמן מלובשות עד לכפתור האחרון שבמעילן לפי צו האופנה. העריץ כפה את מרותו; הרומן הותקן לכל תגיו ודקדוקיו. ברם לפרקים, לעתים קרובות יותר ויותר ככל אשר יעבור הזמן, חולפת בנו תחושת פקפוק רגעי, עווית של התקוממות, בעוד הדפים הולכים ומתמלאים בדרך הרגילה. האם כאלה הם החיים? האם כאלה מוכרחים להיות הספרים?
הסתכל בתוכך פנימה והחיים, דומה, רחוקים מאוד מהיות "כאלה". בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף, או חרוטים כבציפורן־פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין ספור; וכאשר ייפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר; הרגע הקובע לא חל במקום פלוני אלא באלמוני; כך שאילו היה הסופר בן־חורין ולא עבד, אילו יכול היה לכתוב כאשר יחפוץ, ולא כאשר מוכרח הוא לכתוב, אילו יכול היה לבסס את יצירתו על הרגשתו שלו ולא על המוסכם, כי אז לא היו – לא עלילה, לא קומדיה, לא טרגדיה, לא התאהבויות ואסונות בנוסח המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד תפור כנדרש על ידי חייטי צמרת. החיים אינם שורה של פנסי־כרכרות מסודרים סימטרית; החיים הם הילת־נוגה, מעטפה שקופה־למחצה העוטפת אותנו מראשיתה של התודעה עד סופה. האין תפקידו של הסופר לבטא רוח זה, רב־השינויים, הנעלם והבלתי־מוגדר – אף בגלותו כל סטייה־מהסלול או סיבוך – ולהמעיט ככל האפשר בחומר זר וחיצוני? אין אנו קוראים רק לאומץ־לב ולכנות; אנו אומרים שהחומר ההולם את הסיפור שונה במקצת ממה שגורסת התפיסה המקובלת.
על כל פנים, בצורה זו או בדומה לה מבקשים אנו להגדיר את המהות המבדילה את יצירתם של כמה סופרים צעירים, אשר מר ג'יימס ג'ויס הוא הבולט שבהם, מזו של הקודמים להם. הם מנסים להתקרב יותר לחיים ולשמר בכנות־יתר ובדיוק־יתר את אשר מעניין אותם ומעורר את רגשותיהם – אם גם בתוך כך הם נאלצים להשליך את רוב המוסכמות המקובלות על הסופר. הבה נרשום את האטומים כפי שהם נופלים על פני רוחנו, לפי סדר נפילתם, הבה נסמן את קווי התרשים שכל מראה או כל מקרה יוצר על פני תודעתנו, גם אם תרשים זה מקוטע וחסר קשר ופשר למראית עין. אל נא נקבל כמובן מאליו, שחיותו של המקובל־כעניין־גדול רבה מזו של המקובל־כעניין־קטן. […]"
(וירג'יניה וולף, מסה על הסיפורת המודרנית, מתוך: הקורא המצוי. פס ריקמה צר, תרגומים ורשימות, וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, נח שטרן. עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)
mibo690890698.wordpress.com 