"[…] בראש וראשונה, קיים הקושי שבביטוי. כולנו חוטאים באותו תהליך מוזר ונעים ששמו חשיבה, ברם אם עלינו להגיד, ולו גם לאדם היושב מולנו, מה אנו חושבים, כי אז נוכל למסור לו כה מעט! הרוח חלף־עבר בנפשנו וחמק־יצא מהחלון בטרם נספיק לזרות מלח על זנבו, או שהוא חוזר ושוקע לאטו לתוך המחשך העמוק, שאותו הגיה לרגע באור־תועים. הבעות הפנים, הקול וההגייה מעבים את דברינו ויוצקים תוכן ברפיונם בשעת דיבור. אך העט מכשיר נוקשה הוא; מעט מאוד יוכל להגיד; ויש לו כל מיני הרגלים וטקסים משלו. דרך־רודן לו; הוא הופך תמיד פשוטי־עם לנביאים, ומשנה את קרטועו הטבעי של הדיבור האנושי למצעד־העטים החגיגי־מפואר. וזה הטעם שמונטיין בולט מבין רבבות המתים בחיוניות זו שאין להצמיתה. לעולם לא נוכל לפקפק ולו לרגע קט שבספרו־שלו גלום הוא־עצמו. הוא סירב לאלף בינה; סירב להטיף; הכריז חזור והכרז שאינו אלא איש ככל האדם. כל מאמציו לא באו אלא כדי להתבטא בכתב, ליצור קשר עם אחרים, להגיד את האמת, והרי זו "דרך־מעקשים, יתר על הנדמה לעין".

כי מעבר לקושי לבטא את עצמך, קיים הקושי העליון: להיות אתה־עצמך. נשמה זו, היא החיים שבתוכנו, אינה חופפת כלל את החיים שמחוצה לנו […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

"פעם, בבר־לה־דיק, ראה מונטיין דיוקן עצמי שצייר רנה, מלך סיציליה, ושאל: "מדוע אין זה מותר, בדומה, שכל אדם יתאר עצמו בעט כפי שעשה הוא בעיפרון? כלאחר־יד ניתן להשיב: הדבר לא רק מותר, אלא אף אין לך קל ממנו. בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו, ברם קווי־פנינו אנו מוכרים לנו כמעט יותר מדי. הבה נתחיל. ואזי, בנסותנו לבצע את המשימה, נושר העט מבין אצבעותינו; דבר זה טמון בו קושי עמוק, מסתורי, שאין לעמוד בו.

ככלות הכול, כמה אנשים במלוא עולמה של הספרות הצליחו להעלות על הכתב את דיוקן עצמם? רק מונטיין ופיפס ורוסו אולי. […] אולם דרך זו של אדם המדבר על עצמו, עוקב אחר הגחמות שלו עצמו, מגיש את מפת־הנוף, המשקל, הגוון וההיקף של הנפש על הערבוביה שבה, השוני שבה, חוסר שלמותה – אמנות זו שייכת לאיש אחד בלבד: למונטיין. מאות בשנים ניצבים תדיר המון בני אדם לפני תמונה זו והם מסתכלים לתוך מעמקיה, רואים בה את בבואת פניהם שלהם, מרבים לראות ככל אשר ירבו להביט, ולעולם אין הם יכולים להגיד בדיוק מהו הדבר שהם רואים. […]

לספר את האמת על עצמך, לגלות את עצמך מקרוב־קרוב, לא דבר קל הוא. […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

star

וירג'יניה וולף על כתיבת רומן – איך צריך לכתוב על החיים:

"[…] עלינו להודות שאנו תובעניים, וכן שיקשה עלינו להסביר מהו שאנו תובעים כדי להצדיק את אי־שביעות רצוננו. אנו מנסחים את שאלתנו בצורות שונות בזמנים שונים. אולם היא חוזרת ומופיעה בעקשנות שאין כמוה בשמטנו מידנו את הרומן שסיימנו לקרוא באנחה גואה – האם כדאי הדבר? מה הטעם שבכל זה? […] החיים חומקים להם; ואולי בלי החיים שום דבר אינו כדאי. מי שנזקק לשאלה מעין זו מסגיר את ערפולו, ברם לא נתקן הרבה אם נעדיף לדבר, כפי שרגילים המבקרים לדבר, על מציאות. בהודותנו בערפול שבו נגועה כל ביקורת הרומן, הבה נעז להביע את הדעה כי לגבינו, ברגע זה, מחטיאה צורת־הסיפורת שבאופנה את הדבר שאנו מבקשים לעתים קרובות יותר משהיא משיגה אותו. בין אם נקרא לו החיים או הרוח, האמת או המציאות, חלף לו דבר זה, הדבר העיקרי, או נע קדימה, ואינו מניח שיוסיפו לעכבו בתוך המלבושים הבלתי־תואמים שאנו מספקים לו. ולמרות זאת אנו ממשיכים בהתמדה, במצפוניות, לבנות את שלושים־ושניים הפרקים שלנו לפי מתכונת המתרחקת יותר ויותר מהחזון שברוחנו. חלק כה רב מהעבודה העצומה שבהוכחת הממשיות, הדמיון־לחיים של הסיפור, אינו רק עבודה היורדת לטמיון, אלא עבודה שלא־במקומה, במידה כזאת שהיא מאפילה ומכבה את אור־ההשראה שבתפיסת הנושא. כאילו נכפה על הסופר – לא מרצונו החופשי אלא על ידי איזה עריץ כביר־כוח ונטול־מצפון המשעבד אותו כולו – לספק עלילה, לספק יסודות של קומדיה, טרגדיה, התאהבות ורושם, של המתקבל־על־הדעת החונטים את החומר כולו ללא־פגם, עד כדי כך שלו היו כל דמויותיו הופכות לדמויות בשר־ודם, הן היו מוצאות את עצמן מלובשות עד לכפתור האחרון שבמעילן לפי צו האופנה. העריץ כפה את מרותו; הרומן הותקן לכל תגיו ודקדוקיו. ברם לפרקים, לעתים קרובות יותר ויותר ככל אשר יעבור הזמן, חולפת בנו תחושת פקפוק רגעי, עווית של התקוממות, בעוד הדפים הולכים ומתמלאים בדרך הרגילה. האם כאלה הם החיים? האם כאלה מוכרחים להיות הספרים?

הסתכל בתוכך פנימה והחיים, דומה, רחוקים מאוד מהיות "כאלה". בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף, או חרוטים כבציפורן־פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין ספור; וכאשר ייפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר; הרגע הקובע לא חל במקום פלוני אלא באלמוני; כך שאילו היה הסופר בן־חורין ולא עבד, אילו יכול היה לכתוב כאשר יחפוץ, ולא כאשר מוכרח הוא לכתוב, אילו יכול היה לבסס את יצירתו על הרגשתו שלו ולא על המוסכם, כי אז לא היו – לא עלילה, לא קומדיה, לא טרגדיה, לא התאהבויות ואסונות בנוסח המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד תפור כנדרש על ידי חייטי צמרת. החיים אינם שורה של פנסי־כרכרות מסודרים סימטרית; החיים הם הילת־נוגה, מעטפה שקופה־למחצה העוטפת אותנו מראשיתה של התודעה עד סופה. האין תפקידו של הסופר לבטא רוח זה, רב־השינויים, הנעלם והבלתי־מוגדר – אף בגלותו כל סטייה־מהסלול או סיבוך – ולהמעיט  ככל האפשר בחומר זר וחיצוני? אין אנו קוראים רק לאומץ־לב ולכנות; אנו אומרים שהחומר ההולם את הסיפור שונה במקצת ממה שגורסת התפיסה המקובלת.

על כל פנים, בצורה זו או בדומה לה מבקשים אנו להגדיר את המהות המבדילה את יצירתם של כמה סופרים צעירים, אשר מר ג'יימס ג'ויס הוא הבולט שבהם, מזו של הקודמים להם. הם מנסים להתקרב יותר לחיים ולשמר בכנות־יתר ובדיוק־יתר את אשר מעניין אותם ומעורר את רגשותיהם – אם גם בתוך כך הם נאלצים להשליך את רוב המוסכמות המקובלות על הסופר. הבה נרשום את האטומים כפי שהם נופלים על פני רוחנו, לפי סדר נפילתם, הבה נסמן את קווי התרשים שכל מראה או כל מקרה יוצר על פני תודעתנו, גם אם תרשים זה מקוטע וחסר קשר ופשר למראית עין. אל נא נקבל כמובן מאליו, שחיותו של המקובל־כעניין־גדול רבה מזו של המקובל־כעניין־קטן. […]"

(וירג'יניה וולף, מסה על הסיפורת המודרנית, מתוך: הקורא המצוי. פס ריקמה צר, תרגומים ורשימות, וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, נח שטרן. עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

gentelman

מכתבי לורד צ'סטרפילד אל בנו

"כשערך לורד מהון את מכתבי לורד צ'סטרפילד, ראה לנחוץ להזהיר את המתכוונים לקרוא בהם ש"אין הם מתאימים לקריאה מוקדמת או נטולת־הבחנה". רק "אותם האנשים שהשגותיהם קבועות ושעקרונותיהם בגרו" יכולים, כה אמר כבוד לורדיוּתו, לקרוא בהם ללא חשש. אך זה היה בשנת 1845. ושנת 1845 נראית קצת מרוחקת כעת. היא נראית לנו עתה כתקופת הבתים העצומים ללא חדרי רחצה. אנשים מעשנים במטבח לאחר שהמבשלת הלכה לישון. אלבומים מונחים על שולחנותיהם של טרקלינים. הווילונות עבים מאוד והנשים טהורות מאוד. אך המאה השמונה עשרה גם היא ידעה שינוי. לנו ב-1930 היא נראית פחות מוזרה, פחות רחוקה מאותן שנים של ראשית תקופת ויקטוריה. תרבותה נראית יותר רציונלית ויותר שלמה מתרבותם של לורד מהון ובני זמנו. אז לפחות קבוצה קטנה של אנשים בעלי השכלה נרחבת חיה בהתאם לאידיאלים שלה.

[…] בפתיחת המכתבים היה פיליפ סטנהופ, בנו הלא חוקי של לורד צ'סטרפילד מאומנת הולנדית, נער קטן בן שבע. ואם עלינו להגיש איזו תלונה על תורת המוסר של האב, הריהי שרמתה גבוהה מדי לגבי גיל רך שכזה. […] אכן, בהמשך המכתבים יכול אדם לשער שלורד צ'סטרפילד כתב כדי להתענג על מסירת מה שעבר מתוך ניסיון חייו, מתוך מה שקרא, מתוך ידיעת העולם שלו – לא פחות מאשר כדי לאלף את בנו דעת. המכתבים מגלים להיטות, תנועת־חיים, המוכיחות שהכתיבה אל פיליפ לא הייתה מטלה אלא תענוג. אולי מתוך שנקעה נפשו מחובות משרתו ולאחר שנהרסו אשליותיו על ידי אכזבותיה, הוא נוטל את קולמוסו, וברווחה שהוא חש בקשר־ביטוי חופשי סוף־סוף, שוכח שהמכותב הוא, ככלות הכול, רק תלמיד בית הספר היסודי, שאינו יכול להבין אף את מחצית הדברים אשר אביו אומר לו. אך אפילו כך, אין דבר שיסליד אותנו בתרשים המוקדם שמשרטט בו הלורד צ'סטרפילד את העולם הבלתי ידוע. הוא נוטה כולו לצד המתינות, הסובלנות, השכלתנות. לעולם אל תהא עולב בציבורים שלמים של בני אדם, הוא מייעץ; בקר בכל הכנסיות, אל תצחק לשום אחת מהן; השכל את עצמך על אודות כל הדברים. הקדש את הבקרים ללימוד, ואת הערבים לחברה טובה. התלבש כפי שהנכבדים שבבריות מתלבשים, נהג כפי שהם נוהגים, לעולם אל תהיה יוצא דופן, אנוכי, או פזור דעת. שמור על חוקי הפרופורציה, וחיה כל רגע במלואו.

[…] ראשית חוכמה, על אדם לדעת כיצד להיכנס לחדר ואזי כיצד לצאת ממנו. כיוון שזרועותיו של אדם ורגליו עיקשות הן לשמצה, הרי דבר זה כשלעצמו דורש זריזות לא מעטה. ועתה, על אדם להתלבש כך שבגדיו ייראו מותאמים באופן מושלם לאופנה מבלי להיות חדשים או מדהימים; השיניים חייבות להיות כליל השלמות; הקפלט ללא דופי; את הציפורניים יש לעשות כקשת של עיגול; חייב אדם לדעת לחתוך מנות מהבשר, לדעת לרקוד, כמו כן, דבר שהוא כמעט אמנות לא פחות גדולה, לדעת לשבת ישיבה־של־נוי בכיסא. דברים שהם האלפא־ביתא של אמנות השבעת־רצון־הבריות. אנו מגיעים עתה אל הדיבור – נחוץ לדעת לדבר לפחות שלוש לשונות על בוריין. אך בטרם נפתח את שפתינו עלינו לאחוז אמצעי זהירות נוסף – עלינו להיזהר לא לצחוק לעולם. לורד צ'סטרפילד עצמו לא צחק מעולם. תמיד חייך."

(פס רקמה צר, תרגומים ורשימות – וירג'יניה וולף מתוך 'הקורא המצוי', בתרגום נח שטרן, הוצאת עם עובד)

Wistler

[ג'יימס וויסלר, סימפוניה בלבן מס. 2, פרט, 1864-5]

שבת בבוקר. שוכבת במיטה הגדולה. החלון פתוח. חם בחוץ, רוח עדינה נושבת פנימה. מתחילה לקרוא בספר 'הגלים' (נזכרת איך עשיתי את זה פעם, מזמן, בבה"ד 16). רגועה, מנסה להשתיק את המחשבות של עצמי, כמו במדיטציה, כדי שאוכל להיכנס למחשבות של הדמויות הדוברות בספר, סוזן, ברנרד, נוויל, רודה, לואי, ג'יני, כדי שאוכל לראות מה שהם רואים: צל של עלה, קפל בוילון.

התבוננות ודמיון. היכולת לראות יותר, כמו ברישום, ולתאר במלים את מה שחושבים ולא נאמר (לא רק התבוננות, כל החושים נפרטים כאן לפרטי פרטים. וירג'יניה וולף רושמת, כמו קצרנית משוררת, את מה שהתודעה מכתיבה לה).

טעיתי. מוכרחים להתחיל לקרוא את 'הגלים' מההתחלה (הוא מתחיל באור ראשון של בוקר, הוא מתחיל בילדות).

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

"אילו יכולתי להישאר במיטה עוד שבועיים (אבל אין סיכוי לכך), אני מאמינה כי הייתי רואה לפני את 'הגלים' בכולותו… אני מאמינה כי המחלות הללו, אצלי הן – איך אבטא זאת? – מיסטיות בחלקן. משהו מתחולל לרוחי. הוא מסרב להוסיף ולכנוס בתוכו רשמים. הוא מסתגר. הוא נעשה גולם-פרפר. אני שוכבת קהויה לגמרי, לפעמים בכאב גופני נוקב – כמו בשנה האחרונה; אין זו אלא אי-נוחות, ואז פתע-פתאום מתפרץ דבר-מה."

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

block

מקנאה קנאה עזה במצב הזה של וירג'יניה וולף, 'להיות בתוך ספר'. זו הרכושנות הנפלאה בעולם. ספר משלך. בכל פעם שהיא מתחילה ספר חדש, זה נשמע כמו אושר גדול (מעניין אם אצליח לעשות את זה פעם, או שרק אמשיך לדבר על זה לעולם ועד). עצביה מתערערים רק כאשר היא צריכה לסיים את הספר, לערוך הגהות אחרונות ולהוציא אותו לאוויר העולם…