מרץ הוא החודש של ז'ורז' פרק בהוצאת בבל. אני אוהבת איך שהוא כותב ואיך שהוא חושב.

"[…] בה בעת התבססה מעין פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה"אובייקטיביים": שעת היקיצה שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי, ההתקדמות – המוערכת לפי מספר השורות או העמודים – של העבודה שלי, האנשים שפגשתי או רק הבחנתי בהם, מרכיבי הארוחה שאכלתי בערב במסעדה זו או אחרת, הקריאות שלי, התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'.

הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול: ממכתבים על מעטפותיהם, דרך כרטיסי קולנוע, כרטיסי טיסה, חשבונות, ספחים של פנקסי צ'קים, עלונים, קבלות, קטלוגים, הזמנות, שבועונים, טושים יבשים, מציתים ריקים ועד חשבונות גז וחשמל של דירה שלא התגוררתי בה כבר יותר משש שנים, ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי."

(ז'ורז' פרק, לחשוב / למיין, מצרפתית: שירה פנקס, הוצאת בבל)

פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה – (מיוונית: (פֶנוֹמֶנוֹן) "מה שמופיע", ו-"לוגוס") הוא זרם או מתודה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זוהי פילוסופיה תיאורית של הניסיון שמטרתה היא תיאור התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena, תופעות). מכאן המונח פנומנולוגיה – חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו. אבי גישה זו הוא הפילוסוף אדמונד הוסרל. (ויקיפדיה)

---

לא למדתי פילוסופיה ונראה לי שהמוח שלי, לפחות בשלב הזה של החיים, כבר לא מספיק ערני וחד כדי לעקוב אחר פיתוליה… אבל אם הייתי לומדת פילוסופיה, זה כיוון שהיה מעניין אותי להכיר, ופילוסופים כמו הוסרל והיידגר (מתקשר גם לספרים של בועז נוימן שאני אוהבת כמו 'להיות בעולם', 'מבחר מרחבים' של ז'ורז' פרק, 'בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי' של שרה בייקוול, 'המצאת היומיום' של מישל דה סרטו, ו'הפואטיקה של החלל' של גסטון בלשאר).

"העיתון היומי כותב על הכל, פרט ליום-יומי. עיתונים משעממים אותי, הם אינם מלמדים אותי דבר: מה שהם מספרים לי אינו נוגע לי. הוא לא פונה אלי ולא עונה על השאלות שאני שואל או שאני מבקש לשאול.

מה שקורה באמת, הדברים שאנחנו חיים, השאר, כל השאר, איפה הוא? מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום, הבנאלי, היום-יומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, שאינו יוצא דופן, רעש הרקע, השגרה; כיצד לדווח עליהם, כיצד לחקור אותם, כיצד לתאר אותם?

"לחקור את הרגיל". אבל הרי התרגלנו אליו. איננו חוקרים אותו, הוא אינו חוקר אותנו, אין בו לכאורה שום בעיה. אנחנו חיים אותו מבלי להרהר בו, כאילו אין הוא נושא שאלות או תשובות, כאילו אין בו מידע כלשהו. שוב אין זו התניה אלא הרדמה. אנחנו ישנים את חיינו, שינה ללא חלומות.

אבל היכן הם חיינו? היכן גופנו? היכן מרחב קיומנו? איך לדבר על "הדברים הפשוטים" האלה, או מוטב, איך לעקוב אחריהם, להקים אותם מרבצם, לשחרר אותם מן המעטה שהם כלואים בו; איך להעניק להם משמעות, לשון: שידברו סוף סוף על הקיים, על קיומנו."

(ז'ורז' פרק, גישות למה, מצרפתית: לנה שילוני, 'המעורר', גיליון מס. 1, סתיו 1997)

[ז'ן ז'ק רולייה, פרט מתוך: 5×5 פעולות ב-5 מרחבים, 1992]

(הגיליונות הראשונים של 'המעורר', טקסטים ודימויים שחוזרת אליהם מעת לעת. מכירה להם טובה על ההיכרות עם ז'ורז' פרק ועם 'בארטלבי' של מאלוויל. מקנאה ביכולת ובחופש להוציא כתב עת ספרותי, לתרגם ולפרסם את מה שאוהבים ורוצים לקרוא).

"חיים באיזשהו מקום: בארץ, באחת הערים באותה ארץ, באחד הרבעים של אותה עיר, באחד הרחובות של אותו רובע, באחד הבניינים באותו רחוב, באחת הדירות באותו בניין. כבר מזמן היינו צריכים להתרגל לשנות מקום, לשנות מקום כרצוננו, חינם. אבל לא עשינו את זה: נשארנו במקום; הדברים נשארו כפי שהם. לא שאלנו את עצמנו למה פה ולא במקום אחר, למה כך ולא אחרת. אחר כך כמובן היה מאוחר מדי, התרגלנו. שכנענו את עצמנו שטוב לנו איפה שאנחנו. אחרי הכל, טוב לנו כאן לא פחות מאשר ממול."

---

"זה ברור מאליו כמובן – אבל מה לא ברור מאליו? מפעם לפעם אנחנו בכל זאת צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו עומדים, לעשות הערכת מצב: לא רק לגבי מצבי הרוח שלנו, בריאותנו הרופפת, שאיפותינו, אמונותינו ותכלית קיומנו, אלא פשוט לגבי מקומנו הטופוגראפי, ולא כל כך ביחס לצירים שהזכרנו לעיל, אלא יותר ביחס למקום או למישהו שעליו אנו חושבים, או שבדרך זו נתחיל לחשוב עליהם."

(ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל)

 

"ניסיתי לחשוב כמה וכמה פעמים על דירה ובה חדר חסר שימוש, לגמרי חסר שימוש ובכוונה תחילה. חדר שאינו מחסן, שאינו חדר שמור ואינו פרוזדור, ואינו קיטון, ואינו פינה נסתרת. חדר שהוא חלל שאין לו תפקיד. שאין לו שום שימוש, שאינו מיועד לדבר. חרף מאמצי, לא הצלחתי לפתח את הרעיון הזה, את התמונה הזו, עד הסוף. השפה עצמה, כך נדמה לי, הוכיחה את אי יכולתה לתאר את הלא כלום, את הריקות, כאילו אפשר לדבר רק על המלא, השימושי והפונקציונלי.'

( חלל וכו': מבחר מרחבים, ז'ורז' פרק, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר)