"[…] רציתי לומר משהו על הקשר בין הפסיכואנליזה והז'אנר הקרוי מכתב, הז'אנר האפיסטולרי. האם מדובר בז'אנר ספרותי? שאלה קשה. נחזור אליה בהמשך. תחילה נשאל עצמנו מהו המכנה המשותף בין הסיטואציה הפסיכואנליטית וכתיבת מכתב, מה שנקרא epistolarity. נדמה לי שאין טקסט כתוב הדומה לסיטואציה הפסיכואנליטית יותר מן המכתב. הנמען של המכתב, כמו הפסיכואנליטיקאי, "נמצא", כדברי החוקר וינסנט קאופמן, "בלי להימצא". "כמו האנליטיקאי", ממשיך אותו חוקר, "הנמען קיים כמאזין… כשהוא נסוג לצל מאפשר הנמען לכותב המכתב לתת מרחב חופשי לדמיונו". הוא מאפשר לו לא רק להשתקע בדמיונות ומשאלות אלא גם לגלות את אוזנו של הנמען לסודות הכמוסים ביותר שאינו מגלה לאיש. במכתבים של יהודי אשכנז לפני שנים רבות צוינו על העטיפה ראשי התיבות וחל"ב (וחרם לזרים בנידוי) או והברי"ח (והפותח בלי רשותי ידקרנו חרב). ומוסיף אותו חוקר: "הרווחים בין השורות במכתב, כמו השתיקות בין המשפטים באנליזה, אמורים להיקרא, אבל רק במרחב המבטיח שמירת סוד קפדנית".

שאלנו אם המכתב הוא ז'אנר ספרותי. יש שטוענים כן ויש שמכחישים. וירג'יניה וולף סברה בחיבורה "The Humane Art" שהמכתב הוא אכן צורה אמנותית (art-form) והגדירה אותו כ"אמנות הומנית (humane) שמקורה באהבה בין ידידים… כל כותב מכתבים ראוי־לשמו נמשך לַפָּנים שמאחורי האיגרת ונענה להן — לוקח לא פחות משהוא נותן". מכאן שהצד ההדדי, הנותן ולוקח, ההתייחסותי, מכריע בטקסט האפיסטולרי, וזאת להבדיל מכל ז'אנר ספרותי.

תפקידו של הקורא, שהודגש באסכולה הביקורתית הקרויה reader-oriented criticism, נהיה כאן מרכזי ביותר ומכריע. כי במה שנוגע לשיר או לסיפור אפשר לטעון שתפקידו של הקורא, בניגוד לזה של המשורר או הסופר, משני בהחלט, ואילו בז'אנר האפיסטולרי הנמען קובע במידה רבה את פני הדברים. פירושו של דבר שהקונטקסט, העולם שמחוץ לטקסט עצמו, קובע כאן יותר מן הערכים האסתטיים המקובלים בשיפוט של טקסטים ספרותיים, כגון צורה, אחידות, אוטונומיה וכדומה. הטקסט כפוף לחלוטין לקונטקסט, הן לנמען של המכתב והן לעולם בכלל, למציאות. […]"

(הפסיכולוגיה היא ללא ספק היפה בנשים, שמעון זנדבנק כותב על מכתבים – זיגמונד פרויד, בתרגום ערן רולניק, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 6.12.19)

פרויד 2

פרויד 1

לעבוד בחופשיות, בלי מטרה, מתוך חוסר ידיעה (להקנות משמעות רק בדיעבד).

[Gertrud Kolmar]

"אינני סופרת, לא. אילו הייתי סופרת הייתי כותבת סיפור. סיפור יפה הייתי כותבת, עם התחלה וסוף, על כל מה שאני יודעת. אבל לכך אינני מסוגלת. אינני אמנית. רק מחנכת פרטית זקנה עם שביל מאפיר בשיער ושקיות דמע מתחת לעיניים עייפות."

(גרטרוד קולמר, סוזנה, מגרמנית נועה קול, הוצאת זיקית)

---

 

כשקראתי את הנובלה של גרטרוד קולמר, השם שלה נשמע לי מאוד מוכר. חיפשתי תמונה שלה בגוגל וגיליתי שאנחנו באמת מכירות, יש לה פנים בלתי נשכחות. העיניים האלה והשיער השחור נצרבו בי כבר מזמן. שיטוט קצר בכוננית הספרים ומצאתי אותה – בעמוד אחד עם וולטר בנג'מין בן-דודה, ב'נביאים בבלי כבוד' של פרדריק גרינפלד. ספר שחור קטן, מסידרת אופקים של עם עובד, שקראתי בגיל 16 או 17 ואהבתי כל כך. סיפורי חיים של אנשי רוח ויוצרים יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה בראשית המאה העשרים. ספר שהיה נקודת מוצא למסעות ארוכים וקצרים שלי בעקבות האנשים שהופיעו בו (מאהלר, פרויד, אלזה לאסקר שילר, וולטר בנימין, אלפרד דבלין, קפקא, טוכולסקי ואחרים) לקריאה בספרים שכתבו, או בספרים שנכתבו אודותם. חלקם גם היו דמויות שרשמתי את פניהם שוב ושוב.

 

"אנו, שמחקנו זה כבר ממילוננו את המלה 'בטחון', לפי שהיא צל רפאים, לועגים היום בוודאי לאשלייה האופטימית של הדור האידיאליסטי המסונוור ההוא, שהאמין כי הקידמה הטכנית של האנושות תביא בעקבותיה עלייה מוסרית מהירה. אנו, שלמדנו במאה החדשה לא להניח לשום התפרצות של חייתיות קולקטיבית להפתיענו, אנו, המצפים כל יום למעשים מרושעים יותר משנעשו בעבר, ספקנים הרבה יותר לגבי אפשרות חינוכו המוסרי של האדם. נאלצנו לקבל דעתו של פרויד שראה בתרבות שלנו רובד דק, שכל רגע עלולים לפרוץ אותו כוחות הדחף ההרסניים של העולם התחתון. לאט לאט נאלצנו להתרגל לחיות בלי קרקע מתחת לרגלינו, בלי זכויות, בלי בטחון. זה כבר דחינו בחיינו את דת אבותינו, את אמונתם בעלייה מהירה ובת קיימא של האנושיות. באנאלית נראית לנו אופטימיות נחפזת זו, לנו שלמדנו לקח מחריד מהאסון, שהסיג אחור במהלומה אחת אלף שנים של מאמצים הומאניסטיים. אבל גם אם היתה זו אשלייה, הריהי אשלייה מופלאה ואצילה של אבותינו, והיא אנושית ופורייה מכל הסיסמות שבימינו. מטעם סמוי מסרב משהו בקרבי לנטוש אותה כליל, על אף התודעה והאכזבה. מה שספג דמו של אדם בילדותו מאווירת הזמן, אינו ניתן להפרדה. ועל אף הכול, על אף מה שמטיח כל יום באוזני, ומה שחוויתי בעצמי ומה שחוו אחים לצרה רבים לאין מיספר בהשפלות ובנסיונות, נבצר ממני להתכחש כליל לאמונת נעורי, כי יום יבוא ושוב יתחילו הדברים לעלות, על אף הכול. אפילו מתהום הזוועה, שבה אנו מגששים כיום, כמעט עיוורים ונפשנו שבורה ומעוותת, אני נושא עיני אל מערכות הכוכבים הנושנות שזהרו מעל ילדותי, ומנחם עצמי באמונה המורשת, כי מפולת זו תחשב להפוגה בריתמוס הנצחי של ההליכה קדימה."

(העולם של אתמול, סטפן צוויג, מגרמנית: צבי ארד, זמורה-ביתן מוציאים לאור)

מתעוררת מחלום של כמעט ו…, לא זוכרת על מה היה החלום, רק את ההחמצה של הכמעט.

למרות שאמא שלי אמרה לי לא לדבר עם זרים, הלכתי לפסיכולוגית. דיברתי, דיברתי ודיברתי. בזבזתי כמויות של ו’ החיבור (יחסית לחמישים דקות ולמאגרים שעומדים לרשותי). היא הקשיבה, בחרה בקפידה כמה משפטים שאמרתי ואמרה לי אותם בחזרה. לא חזרתי.

 

פתאום הבנתי משהו בנוגע אלי (אבל אני לא יכולה לכתוב את זה כאן, כי זה אישי).

 

נגיד שהשעה היא עשר בלילה ויש לי עבודה למחר בבוקר שאמורה לקחת משהו כמו שלוש שעות, ועוגת שוקולד ליומולדת של הילד שאני צריכה לאפות ומסיבת יומולדת כדורגל שאני צריכה לגמור לארגן, שלא לדבר על מיילים שאני צריכה לענות עליהם כבר מיום שני, או על כלים שאני צריכה לשטוף כדי שאפשר יהיה להכין את העוגה. נגיד שהשעה היא עשר בלילה, אז מה אני עושה? מכינה לי כוס תה חם, מתכסה בשמיכה משובצת ויושבת לראות סרט בטלויזיה. (וכשהסרט נגמר, אני עוד יושבת וכותבת את זה. אוף, עכשיו אני רואה שבדיוק מתחיל סרט אחר עם רייף פיינס וסוזן סרנדון, אולי אני אקציף את הביצים לעוגה מול הטלויזיה?)