עשרים שנה.

"וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושלכות. וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום."

(חנוך לוין, יעקובי ולידנטל [שם זמני], תמונה אחרונה)

"אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול: יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים מרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם."

(חנוך לוין, סוחרי גומי, סוף מערכה ראשונה)

 

חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם

 

הנה טובעת ספינתנו,
הֵי הוֹפּ, ההגה איננו.
ההגה איננו. הולכים ושוקעים;
אמריקה, אנחנו באים!

(מתוך: שיר הפלגה עליז, הפטריוט, חנוך לוין, 1982)

[יאיר גרבוז]

 

"קולאז' הוא אמנות הקומבינה. ההנאה מהקולאז' היא הנאה מהחיבור הלא צפוי בין אלמנטים מזוהים. החיבור החד פעמי בין תחריט נוף מהמאה ה-19 לתצלום גוף של נערת פלייבוי משנות השישים, לפרצוף של צ'יפופו, לדינוזאורים רוקדים על גג עיריית תל אביב, אהלן וסהלן במערב הפרוע. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה? היצירה של דודו תואמת את מראה הרחובות שלנו, הרחובות שבהם חי. עשרים מטרים מביתו ברחוב צייטלין, שלט שווארמה דבוק לשלט ניאון של סושייה סטייליסטית, שניהם מול פירמידת הברזל ההפוכה לזכר השואה של תומרקין ובניין השרד האפור של עיריית תל אביב. רק חסר פה סהלן, הבלש המהולל, שימלמל תחת שפמו: 'זה נראה לי מודבק'.
גם השפה של דודו היא קולאז'. ביאליק מעורבב בסלנג צבאי, אשכנזית גפילטעפישית דבוקה לאחו שרמוטה, דיבור ערסי נרקומני. פוטוריזם רוסי מוצמד לתצלומי משה דיין, גולדה מאיר וג'ודי ניר-מוזס-שלום."

(זאב אנגלמאיר על דודו גבע, מתוך 'פשר החיים', בעריכת: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, בהוצאת: מוזיאון גוטמן, כתר ומועצת הפיס)

 

---

 

"אי אפשר לטעות בעבודות הקולאז' של יאיר גרבוז. על משטח ענק של דיקט הוא מצייר פרצופים, אשה על ספסל, גבר במגבעת, זוג אופניים, מדביק חפצים, 'מזייף' קטע מציור של גוגן או מאנה, שותל את דמותו המצולמת לצדם של מי שנחשבים ל'אחרים', כמו ערבים או מזרחים, מערב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו בדימויים מהמציאות החברתית או הפוליטית. […] הקשר האסוציאטיבי בין דברים שלכאורה אינם מתחברים, מלבד במוחו של האמן, הוא הבסיס לספרו השישי 'בית בגליל' […] למעשה, כל פרק בספר הזה של גרבוז הסופר דומה לעבודת קולאז' של גרבוז האמן הפלסטי. הוא מדלג מנושא לנושא בקלילות ותופר קטעים, שחלקם פורסמו בעבר כרשימות ביקורת ב'ידיעות אחרונות'."

(מתוך ביקורת של אילת נגב על ספרו של גרבוז 'בית בגליל', מוסף ספרים של 'הארץ', 31.10.14)

 

---

 

"בלכתך ברחובות עירנו, אתה צופה במראות משונים, לא הרמוניים. הכל גיבוב של מין בשאינו מינו. הנה בית דירות ברחוב שקט למחצה, קומת הקרקע שלו היתה פעם דירה, אחר-כך קם מישהו, רוצץ את המרפסת, בנה שתיים-שלוש מדרגות, סגר את הפתח בדלת ברזל מחוּלֶנת ומווּלֶנת, תלה מעליה שלט – והרי לך מספרה. ואיך זה? הלא קומה מעליה יש דירה, ובה מיטת ברזל ישנה, ועליה מפהקת זקנה אשר שיניה בצלוחית מים, אז איך זה פתאום שני מטר מתחת לרצפתה שקשוק מספריים ועלעול במגזינים מפאריז? מה הקשר? ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר. ולא רק בעירנו. קחו את ניו-יורק, מה לנו יותר מניו-יורק? גורד שחקים, חיצוניותו אחידה, אך בפנימיותו – אדם מעל אדם, איש אינו דומה לרעהו, וכל אחד עסוק במשהו אחר. ומילא, אינם דומים, אך לו לפחות היו עושים אותו מעשה; למשל, לו היו כולם יושבים בדיוק זה מעל זה, זוקרים אצבע באוויר ואומרים "או!", היינו אומרים האח, הַרמוניה; ובמציאות – תוהו ובוהו, אחד אומר "אֶה!", השני פולט "בֶּה!". וכך אף פרצופנו: עיניים, שיניים, אוזניים, פֹּה חור, שם גבשושית… והדברים ידועים. הכל פח זבל, כישלון גמור: עירנו, ניו-יורק, האנושות, הטבע בכבודו ובעצמו. ואתה שואל: למה? למה אין דבר אחד? ולשם מה? ומי החליט? ערימה עולמית זו, כפסולת למדורה, שכולה גבב מקרי של מכל-הבא-ליד העשוי להתלקח, והמוקפת בצמיגי מכוניות ישנים כדי להגביר עשן וסירחון – כל זה למה?" […]

(חנוך לוין, מחשבה על הרוח, מתוך: האם טוב להיות רודי מק'דוגל, בספר 'הג'יגולו מקונגו')

אבא (14 שנים).

 

---

 

"…שם, במקום הזה, חלקה ידענו, שקערורית חמה בין הצוואר לשכם, אי קטן של תנחומי מרגוע."

חנוך לוין במתנה.

[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)

"… זה היה בערב. על מרפסת דירתו של מחבר ספרי הילדים מרטין שמך. אליזבת, אשתו, הגישה לשולחן מי סודה ואבטיח קר. כל המרפסות המו שכנים. לא היו מרפסת או חלון שלא ניבטו בהם ילדים וילדות. הם היו עייפים מן הים ומן המשחקים ונדף מהם ריח ביצים מטוגנות. הם חיכו לדינה העקשנית והיו מסתכלים במרטין שמך. כל הילדים הכירוהו; וגם האמהות. הרבה פעמים אירע לו למרטין שמך לפגוש באם וילדתה בחצר ואז היתה האם אומרת: "בוקר טוב, מר שמך, צפרירה הגיעה לעמוד 31 של 'דינה העקשנית'."
"האמנם?" היה אומר מרטין שמך.
"צפרירה אוהבת לקרוא את הספרים שלך, כל היום היא רוצה לקרוא אותם. נכון צפרירה?"
"נכון" היתה צפרירה משיבה במתק.
אבל מרטין שמך ראה זבובים ירוקים בעיניה ולטאה אדומה בין שיניה. כל כך תיעב ילדים.
"צפרירה רוצה לקנות אותך, מר שמך," היתה האם אומרת. "כשתהיה גדולה, כך אמרה, ויהיה לה כסף, תקנה לה מרטין שמך שיספר לה סיפורים בזמן האוכל. נכון, צפרירה?"
"נכון." היתה משיבה צפרירה בחמדה וצוחקת. עד כדי כך אהבו הילדים את מרטין שמך."

(חנוך לוין, מתוך: דינה העקשנית, ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19. עורך: יצחק לאור)

"בדיוק בשעה עשר בבוקר לחץ חנוך על פעמון הכניסה של דלת דירה מספר 7 ברחוב דיזנגוף. הוא חיכה ארבע דקות תמימות ליד הדלת, אחרי שהתעלם מהמעלית וטיפס ברגל לקומה החמישית כדי שהשעה תהיה בדיוק עשר, לפני שצילצל. כשפתחתי את הדלת הוא עמד בחדר המדרגות לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים חומים על גרבי כותנה אפורים וחיוך חושף שיניים על פניו. היו לו שיניים גדולות ושפתיים יפות-ענקיות. הוא נכנס פנימה ונעמד בכניסה לסלון כמו תרנגול נבוך, חזהו בולט לפנים, צווארו מתוח וחיוכו מתרחב עוד יותר. הוא הרים את יד ימין, קיפל פנימה ארבע אצבעות וזקר כלפי מעלה את האצבע המורה: "שלום שחש", הוא אמר, "היי ברדש", עניתי אני.

עברנו למטבח, פינת המטבח בפאתי הסלון, וכשהתיישבנו ליד השולחן הסתכלו עלינו הספות, הפסנתר, ודודי השמש על גגות הבתים שברחוב זכריה נשקפו מבעד לחלונות הזכוכית של הסלון בקיר שממול. בדרך כלל הצטרף אלינו אילן: "ח-נו-כ-'לה", הוא שר, וכל המלה עולה בהדרגה לטונים גבוהים של פלצט ונבלעת בחיוך שמח. מיד הוציא ופרס לחם שחור וריחני, פתח צנצנות זכוכית משושות והוציא מתוכן מלפפונים קטנטנים ירקרקים, עגבניות קטנות מיובשות ומצומקות שצפות בשמן זית זהבהב או פרוסות לפת אדומות כדם שכבש במו ידיו. אז פתח בתנועה תיאטרלית רחבה את דלת המקרר והוציא משם את גולת הכותרת: דג מלוח כבוש, שהכין במיוחד ביום הקודם. את כל הכבודה פרש על השולחן כמו ציור נהדר שצייר. "בתיאבון", הוא אמר ונעמד מעלינו, מסתכל בארשת של נחת רוח איך חנוך אוכל את מטעמיו בהנאה גלויה ועוד מגדיל לצקצק בלשונו לאות הערכה. אחר כך אילן הלך לעיסוקיו ואנחנו שתינו תה. חנוך לגם את התה בלגימות ארוכות וקולניות. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיו ונשף מדי פעם על האדים המהבילים העולים ממנה כדי לצנן את התה הרותח.

אחרי שגמר לשתות עלינו לסטודיו שבקומה מעל. פתחתי את כנפות התריסים, ואור שמש חזק ובהיר התפרץ פנימה דרך דלתות ההזזה מהזכוכית הנפתחות לגג. כל אחד התיישב במקומו הקבוע: הוא על הספה ואני מולו, גבי לשולחן השרטוט שעליו מונחת ערימה גדולה של ספרי אמנות ואלבומים שונים. המון ניירות לבנים ריקים ועפרונות. התחלנו לדבר. לעבוד.

במשך שלושה שבועות הגיע חנוך אלי הביתה. יום יום ובדיוק באותן שעות, מעשר עד שלוש, מבלי להחסיר אפילו פעם אחת – למעט ימי שישי ושבת – כמו שהולכים לעבוד במשרד באופן קבוע. חנוך לא הסכים, ואפילו כעס מאוד אם רק רמזתי על אפשרות לביטול אחת הפגישות היומיות שלנו, ולא משנה מה הסיבה. כך מדי יום, לאחר טקס ארוחת הבוקר הקצר, התיישבנו אצלי למעלה בסטודיו המואר. דרך החלונות מצד שמאל נראתה הארובה של רדינג, ופס הים הכחול הציץ מעל יער של אנטנות טלוויזיה על גגות השכנים."

(מתוך: שחש וברדש – זיכרונות מעבודה משותפת, רות דר, מוסף 'ספרות ותרבות' של הארץ, 14.8.09)