אחרי ששוב החזרתי ספרים לספריה באיחור רב, והספרן עשה לי הנחה ניכרת בקנסות (ספרנים לא מבינים שכשהם עושים לי הנחה, הם רק גורמים לי לשוב ולאחר), לקחתי את הספר 'שיחות גיתה עם אקרמן' (מוסד ביאליק, 1972), שמצאתי בין מדפי הביוגרפיות. כעת, בעלעול מקרי ב'הכוח האחר', אני מוצאת אותו בראש רשימת הספרים שצבי מאירוביץ' אהב לחזור ולקרוא בהם ("תמיד אחרי הצוהריים, בשכיבה, מתמוגג מהנאה"). סוג של המלצה חמה.

ערב יום הכיפורים. 18 שנים בלי אבא שלי.

 

---

 

"היה יום סגריר כשאמיר גלבע בא לבקר אותי. הוא לבש חולצה עם משבצות, נדמה לי, וז'קט אפור. גשם דק ירד, וכשנכנס הכתפיים של הז'קט היו קצת לחות, אבל הוא לא הסיר אותו ונשאר לשבת בכתפיים לחות, וישב, לא היסב את הראש ואפילו לא את פניו, רק ישב והביט בחלון, וכל הזמן טיפטף גשם דק, אחר כך פתאום הסתובב לא נוח על הכורסה ושאל אם הוא יכול להיכנס לאטלייה.

צבי לא היה מכניס איש לאטלייה. אני עושה כמוהו אחריו. אבל כשאמיר שאל אמרתי פתאום: כן, בוודאי, והייתי בעצמי קצת נדהמת מן ה'כן, בוודאי'. והוא קם ונכנס לבד, בלי להביט סביב ורק מביט ישר נמוך. ניגש עד שולחן העבודה. התקרב לכיסא. עמד. חזר. וכל הזמן רק הביט ישר נמוך. ובלי לסובב אלי את הראש, דרך גבו, אמר, פשוט, את מה שלא העזתי אני להגיד מעולם. השולחן במקום. המכחולים. הכיסא. רק האיש לא."

(יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד)

[צבי מאירוביץ', מראה בהיר (הפנדה הריקה), מתוך עטיפת הספר]

"באופן משונה, דברים שנראים לי בעלי משמעות, דווקא אותם לעיתים תכופות הוא הורס. אני, קצת פוחדת (תמיד קצת פוחדת ממנו), לא יכולה כנראה לעצור את מבע האכזבה. והוא מביט בי קצת, מאוכזב בעצמו: את חושבת שזה היה קודם בסדר? הוא אומר, וכשאני אומרת שכן, נפלא, בוודאי, וכבר אי אפשר להחזיר מה שהיה – הוא מביט בי עוד קצת: ואת חושבת שזה חשוב? והוא קצת צוחק. זה רק תמונה, הוא אומר, ויושב, ידיו שמוטות, ברפיון גמור, חסר-אונים מול הבד ההרוס, לא יודע מה לעשות, מאיפה להתחיל, ויש לו אז מבט כמו מי שבאור יום מביט אל תוך ביתו, מן הרחוב, דרך השימשה השחורה. והוא יודע שהבית מואר, וזה עיניו שמתעתעות, אבל הוא עומד, והבית לא מואר, ועיניו לא מתעתעות, וכל הזמן בוהקת השימשה השחורה."

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)

ואיך בתוך הספרים האלה, שאני פותחת במקרה, באמצע הלילה, אני מוצאת רעיון או מחשבה שבדיוק חשבתי, כמו זו שהיתה לי בנסיעה ליער בשבת, על כך שאני תמיד מעדיפה את הלא-גמור על הגמור, הלא-גמור והלא-נחשב (יומנים לעומת רומן, סקיצות ורישומים לעומת יצירת מופת בשמן), שהוא תמיד הרבה יותר גמור והרבה יותר מעניין ופתוח וחי ומדויק, מבחינתי.

---

"מישהו, מאוחר בלילה, ניגן פעם פוגה של באך, סיפר לי פעם, ולא גמר את האקורד האחרון, וארתור רובינשטיין קם, דפק בדלת, ניגש לפסנתר והיכה את האקורד האחרון. זה הפריע לו שזה לא גמור, אמר, אבל לי זה לא היה מפריע, אולי אפילו הייתי אוהב את זה, אמר, הוא קצת צחק. את לא חושבת שבלאו הכי הוא גמור גם באמצע, גם בסוף, גם באקורד שלפני האחרון, בלאו הכי הוא לא גמור גם באקורד האחרון […]"

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)

(גם ל'כוח האחר' של יהודית הנדל אני יכולה לחזור בכל פעם שאני מחפשת משהו, כמו ליומנים של קפקא, קוראת מהאמצע, מהצדדים, והוא אף פעם לא נגמר. בלתי נדלה. כתוב בשפה משלה, לא שירה, לא פרוזה, לא דיבור, שפה של בפנים, על איש שאיננו ועל ציורים שלא רואים. ספר על מה שאין, וכל כך הרבה יש בו).

יהודית הנדל.

 

---

 

'מזמן הפסקתי לשאול את עצמי שאלות להגיד לעצמי דברים. לפעמים נעשה לי חם בידיים עם זיעה בידיים. החדר נעשה גולמי ונטול צורה. באמצע היום אני מוצאת את עצמי בחושך פתאומי, קצת מדברת כדי להשתיק צעקה. וככה זה יחזיק מעמד ככה זה יהלך מחדר לחדר מרחוב לרחוב, נכנס ליותר חדרים, עובר יותר קירות, נקרע מן הגוף החי, ואני מפנה מבט לאט. רוח הקייץ מייבבת. אור לבן שוטף. אין דבר שאינו נדלק. ואני רואה. ודאי. אני רואה. ותחושת הקיום העזה בחדר, לבד, בקומה כולה, בבית כולו, לבד, לבד בעולם שהצטמק – עוברת עוד יותר חדרים שוברת עוד יותר קירות.
זה נקרא ערב קייצי שקט. מול שולחן הכתיבה שלי הרחוב ריק, ופתאום מדברים.'

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה)

 

[עדה ודן בראשית שנות ה-60, תצלום מתוך הספר]

קוראת שוב ב'לב פתאומי', שכתבה עדה פגיס על חייו של דן פגיס. אישה כותבת את בן זוגה, מנסה לצייר דיוקן. מתבוננת מהצד בשקט, כותבת ברגישות, בתבונה, בכנות. לא מוקסמת, לא רגשנית, ביקורתית ומעמיקה (כאילו משכיבה אותו על שולחן הניתוחים, אבל היד האוחזת בסכין חותכת בעדינות רבה). חושבת גם על 'הכוח האחר' של יהודית הנדל על צבי מאירוביץ', ו'על דעת עצמו' של נורית גרץ על עמוס קינן. הדמיון בין הספרים – אישה כותבת, דעתנית, יוצרת בזכות עצמה, כותבת ממקום עמידתה בצל, על הגבר הכריזמטי, שעומד בקידמת הבמה (ונשאר לא מפוענח לגמרי, גם לאחר חיים שלמים משותפים). אני אוהבת את הנסיון הכמעט בלתי אפשרי לדלג בין המבטים, בין זה של החוקרת, הביוגרפית המרוחקת, למבט האישי, האוהב, הקרוב כל כך למושא הכתיבה (מה שהוביל בשלושת המקרים לחיפוש אחר כתיבה ספרותית ייחודית, אחרת).

שלושה דיוקנאות גדולים (צויירו בצבעי אקריליק על קרטון ביצוע בגודל גיליון) שהלכו לי לאיבוד במהלך השנים: דיוקן של יהודית הנדל בשחור לבן, דיוקן של קפקא בשחור לבן, ודיוקן של בחור שלא הכרתי, שהתאבד בעת שירותו הצבאי (צוייר על פי תצלום שמצאתי בעיתון). אולי הם היו בארון המגירות שנשאר בקיבוץ ואולי נשכחו במעבר בין דירות. אני זוכרת את השיער השחור של יהודית הנדל, ואת הכוח שהיה אצור בעיניים של כל אחד מהם.

 "את מיכתבים למילנה הוא קורא רק בלילה, זה זמן רב בלילה, בישיבה, הגוף מוטה קצת קדימה, לחוץ בין שתי משענות הכיסא כמו בתוך מיבצר, מניע את הידיים תוך כדי קריאה, שוב סוגר, ונשאר, שורט את השולחן, משרבט משהו בציפורניים, מעמיד את התה הרותח על משענת הכיסא עד שאני נתקפת פחד שכל רגע היא תיפול והתה הרותח יישפך עליו, אבל הכוס לא נופלת והתה לא נשפך, על בלימה, היא עומדת באיזון נפלא, והוא גומע, שוב גומע, הספר סגור על ברכיו, צל שקוף נח עליו, ובתוך העיר החשוכה, על ההר, הראש הגדול שלו, מתנועע בתוך המסגרת הקטנה של האור, נראה גדול עוד יותר. כששואלים אותו משהו הוא פתאום לא יודע להשיב, שותק, חושב על משהו אחר, וכשהוא עונה – כאילו עורר אותו משהו בקול הדברים בלבד – הוא מנגב את שפתיו, מחייך, והפנים שמהם בא החיוך הזה יש להם מבע של אדם שבכל חשבון יש לו טעות בחשבון."

(יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[צבי מאירוביץ, רישום מתוך 'הכוח האחר']

(כשקראתי בספר של אבות ישורון את שם עירו 'קרסניסטאוו', נזכרתי פתאום בגעגוע בספר של יהודית הנדל על הנסיעה שלה לפולין, הלכתי לחפש אותו בכוננית, אבל במקומו פתחתי בטעות את הספר היפה על צבי מאירוביץ):

"עד היום לא נגעתי בספריה שלו. ולא מפני שהוא קרא בעיקר גרמנית ואני אינני קוראת גרמנית, אלא מפני שלא נגעתי בספריה שלו. הספרים גם עכשיו מפוזרים על כל המדפים, באטלייה, בחדר שלי, בחדר של דורית, בחדר של שוקי, מקופלים במקום שהיו מקופלים, לא מותחלים, לא גמורים, מדגישים את מה שאיננו. וזאת באורח מוזר, אולי בעיקר מפני שה"מה שאיננו" היה בשבילו דבר מאוד קיים. שקט מאוד כשהוא מדבר על הוואקום, על כוח המשיכה העצום שבוואקום, בבד לבן, שטח ריק, אדמה ריקה – יש לו אז דווקא תנועות ידיים ארוכות, רכות, כאלה היודעות היטב את הקושי לעמוד בצער אי ההבנה.

כיוון שבזמן האחרון קרא ספרים אחדים בבת אחת, כמו שתמיד קרא ספרים אחדים בבת אחת, קשה לי להוריד את האבק מן הערימה, והאבק הזה הופך לחלק ממנה, טבעי, סמיך כגרגירי אדמה.

היו ספרים שפתח כל יום, והיו ספרים שרק סגר. את הספרים שסגר – כמובן אהב. הוא היה אז יושב, הספר על ברכיו, כתפיו קצת שמוטות, קורא מן האמצע, מן הסוף, מן ההתחלה, מגביה את הראש, מכסה את שני העמודים בשתי הכפות, מקמט, חוזר, סוגר, תולש את הרגע האחד הבודד מתוך הזמן הרץ ממש כמו שתולשים את הנקודה מתוך המרחב.

האור מפריע וגם נחוץ, והוא מזיז את המנורה, מרחיק אותה, מקרב אותה, נתקף איזו שימחה פתאומית, מחייך לעצמו, שותק הרבה זמן, חושב הרבה זמן, והאגרסיה שלו שקטה מאוד, עד שהמלים, כמו באפילה, נעשות כפולות. […]
וכשהוא מתחיל לדבר, כאילו עכשיו, בלילה, התחיל יום חדש, מביא תה, מביא בצל, מביא לחם, פורס פרוסות עבות, באלכסון, מורט, טובל, זורק את ה"רך" – ובולע רק את ה"קשה", של הקליפה החרוכה, – הוא כבר מדבר מהמטבח, מהחלון, מהדלת, מדליק כל הזמן גפרורים רטובים, העורקים שלו, על המצח, רועדים קצת, כאילו אפילו הדם שלו יודע כי השפה, במקום שהיא נעשית רצינית מדי, אינה מרשה יותר שום שירה. ולא מצליח לגמור משפט מפני שהמחשבה שלו כבר הלאה – מדבר על המופשט ביותר כמו על לחם וחמאה, כל הזמן בטיוטות – באיזשהו אורח פלא זה חוזר ומתקשר, קווי אורך וקווי רוחב, במהירות כמעט מכאיבה, כזו בה כל רגע של דיבור הוא התחלה של שתיקה."

(יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה הוצאת הקיבוץ המאוחד)