(כשאני קוראת את הטקסטים על קנז, אני מבינה שוב, באופן לגמרי ברור, שאני יכולה להיות רק שוחרת או חובבת אמנות, אבל אין לי שום יכולת ליצור כזו).

"ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומאן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומאן נשזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא־כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומאן ורמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו הם ההד העמוק לפרגמנטריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות כשם שהרומאן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על־ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומאן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך, ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית. […]"

(דוד הד, דיוקן הסופר כעובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

זמן גנוב. יום ראשון, שבע וחצי בבוקר, תיכף מתחיל שבוע חדש, שנה חדשה על כל מחוייבותיה, ואני גונבת שעה קלה לקרוא את עיתון השבת, שלא הספקתי אתמול. מוסף הספרות מוקדש ליהושע קנז. כמעט כל אחד מהטקסטים ממלא אותי באושר קטן ושקט.

---

"[…] המפגש עם יהושע שינה את חיי הן כאיש ספרות והן כאדם. היה בו משהו שלימד אותך איך לחיות, איך להתנהג בעולם, וכל זה נעשה כבדרך אגב. הוא לא כפה את סמכותו עליך. הלימוד, במקרה הזה, בא כתוצאה מהתבוננות בו ומהאופן שבו התנהל בעולם.

אני מניח שמי שהכיר את יהושע מקרוב יחשוב שהדברים שכתבתי זה עתה נשמעים מוזרים. יהושע, אחרי ככלות הכל, ניהל אורח־חיים קיצוני. הוא בחר לחיות בבדידות, בדירה לא גדולה במיוחד, להקדיש עצמו לעבודה הספרותית והיה האיש הכי קרוב למה שאפשר לכנות נזיר של הספרות.

היה בו מקבץ התכונות היפות ביותר שיש לאדם להציע לזולתו. צניעות, פשטות, נדיבות, טוב־לב וחוש הומור שעוזר לישראלי לסבול את המציאות המטורפת שבה הוא נאלץ לחיות מדי יום.

[…] אם הייתי נדרש לאפיין את יחסו של הסופר החכם הזה לעולם הייתי אומר שזה יחס של השתאות. קנז השתאה לנוכח הקיום האנושי בעולם. לכן בחר בגיבורים שהם כמעט חסרי הגנה מפני מה שהמציאות מנחיתה על האדם בשרירות לבה. הכתיבה היתה הניסיון האמנותי שלו לפצח את הפלא הזה של היות אדם חלק מהאריג הזה שנקרא עולם.

[…] קנז לימד אותי את סוד הפשטות. הוא אמר לי לא פעם שבכתיבה ובתרגום ספרות הפשוט הוא גם היפה והוא הדבר הנכון לעשותו."

(אלון אלטרס, להשתאות לנוכח העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

"הוא כותב מעט ומתרגם הרבה.

הספרים שקנז כותב, רובם צנומים, דקי־שדרה, מצטמצמים בספרייה שלי על רבע מדף. תשעה ספרים במשך יותר מחמישים שנה. ליצירות שהעתיק משפה לשפה, לעומת זאת, אילו היו מונחות זו לצד זו, אילו היינו מסדרים את מדפי הספרים שלנו על־פי מתרגמים ולא על־פי מחברים, היו נחוצים כמה מדפים. יותר מארבעים ספרים, כמה מהם עבי־כרס, רובם רומאנים, כמעט כולם מצרפתית. התרגום הראשון ראה אור בשנת 1962, האחרון ב-2014, שש שנים לפני מותו. במשך רוב שנות חייו ויצירתו הוא מעתיק מצרפתית לעברית ארבעה או חמישה ספרים לפחות בין ספר מקור אחד לשני.

[…] בניגוד לחבריו הקרובים, הוא לא מחבר ספרי מסות. לא על החברה הישראלית ולא על ספרות. אין לו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" משלו, אין לו "לפתוח סיפור" או "באור התכלת העזה". הוא גם כמעט לא מתראיין, נמנע מלנסח בפומבי את מחשבותיו על ספרות או על ספריו. הוא מסרב בדרך כלל להיות פרשן של יצירתו או של יצירות שכותבים אחרים. מלבד הטקסט אין דבר. גם כשהוא מתרגם, הוא מתרגם בלי פראטקסט. הוא לא כותב הקדמות או אחריות־דבר ליצירות שהעתיק משפה לשפה, ולרובן הוא אפילו לא מעיר הערות. עורכי המהדורה העברית של הספר המתורגם מוסיפים הערות במקומו.

ההעדר הזה קורא לנו לחפש את מחשבת־הספרות שלו במקומות אחרים: אולי בתרגומים עצמם? האם אפשר לחשוב על התרגומים לא רק כאתר שבו מדבר מתוכו האינטימי אלא גם כמקום שבו מתנסחת מחשבת־הספרות? האם עלינו ללכת אל הספרים שבחר לתרגם ואל אלה שנמנע מלתרגם, אל שפת התרגומים, אל המפגשים בין ספרים שכתב לספרים שתירגם כדי לקרוא את מחשבת־הספרות שלו בין השורות? למשל להתבונן כיצד סצינות או פיגורות ספרותיות מתיקות את עצמן מיצירות שכתב ליצירות שתירגם, ולהפך, וכיצד הן משנות את משמעותן בתוך כך. […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

מתחילה שנה חדשה של קריאה, בספרים של יהושע קנז (מעין קורס קריאה פרטי לסמסטר ב'). הספר הנהדר של נעמה צאל 'הם דיברו בלשונם', מזמין קריאה חוזרת וקשובה בספרים שלו. קוראת שוב את 'מומנט מוזיקלי' ו'בדרך אל החתולים', שקראתי לפני הרבה שנים (אחר כך אולי אקרא שוב גם את 'התגנבות יחידים'), במקביל מציצה וקוראת גם במאמרים המגוונים ב'יופיים של המנוצחים'.

---

"[…] בספר זה אני מבקשת לגשת אל הפואטיקה הייחודית, יוצאת הדופן, של קנז, מזווית פילוסופית. תוך קריאה בטקסטים פילוסופיים מרכזיים העוסקים באופיו של מפגש בין אדם לזולתו, אבקש לחשוב על היחס יוצא הדופן הקיים אצל קנז בין המספר לבין הדמות שלו, ואבקש להתעכב על המנגנונים הפואטיים הנדירים של קנז ביחס לדמויותיו, שיתבססו תמיד על היעדר עמוק ועקרוני: היעדרה של תפיסה מלאה של הדמות, קליטה חלקית של לשונה, סירוב לאופציית החיקוי, טביעת נקודות עיוורון במרחב של הדיוקן, עיצוב פואטיקה של חירשות חלקית – פואטיקה שבבסיסה סירוב לאשליית ההיכרות הגמורה, התנגדות לכינוס קווי מתארה של הדמות הזרה אל תוך גבולותיו הנחרצים של הסטראוטיפ, וחמיקה מתמדת מן הדומיננטיות של תפיסת המספר, וממבטו."

(נעמה צאל, הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, הוצאת מאגנס)

"גם בספרים שלך המספר לרוב מתבונן נבוך מהצד.

"כן, זה נכון, כי זה אני. אני אדם צדדי. אני לא שייך. אני חושב שיש בי משהו שדוחק אותי הצידה. אני לא אוהב להיות במרכז העניינים. אף פעם לא אהבתי להידחק. אולי אלה רגשי נחיתות בעצם, אי אפשר לדעת. אבל זאת עובדה שאני זז תמיד הצידה. אני סקרן, אני אוהב נורא לראות את הדברים שקורים – אבל לא לי. לאחרים".

[…] "כשאומרים לי שהעבודה שלי הייתה טובה אני נורא שמח, כמו שנגר שמח כשהוא בונה שולחן יפה, ואנשים אומרים לו איזה יופי של שולחן. זו עבודה".

(מתוך ראיון של יהושע קנז לצליל אברהם, מדור ספרות, 'ידיעות אחרונות', 2013)

– אתה מחשיב עצמך בר מזל?

"היתה לי סביבה משפחתית נהדרת כשגרתי בפתח תקווה כילד. הבית היה מוקף בפרדס הדרים ענקי, זה היה כל כך יפה. אחי ואני גדלנו שם. מאוחר יותר, כשגרתי בתל אביב, היתה לי דירה קטנה, שני חדרים, מטבח וחדר אמבטיה, לא רחוק מכאן, שנקנה מירושת סבי וסבתי. הבניין היה בן ארבע קומות בלבד וכולם הכירו את כולם. זה היה כל כך נחמד, ומעולם לא זזתי משם. עם זאת, העבודה שלי ב'הארץ' בשנות השישים והשבעים היתה עבודה קשה. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת כל לילה ולא היה לי זמן לכתוב. אז חשבתי לעצמי: אני חייב לחזור לצרפת ולכתוב. […] זה היה בשנת 1980, נסעתי לפאריס, ושכרתי שם חדר בבניין שהוקדש לאמנים. השכנים שלי היו מוסיקאים, ציירים, פסלים, וביליתי שם ארבע שנים בכתיבת אחד הרומאנים החשובים ביותר שלי, 'התגנבות יחידים'." […]

– ובפאריס אתה נפגש עם אנשים מעניינים?

"לא. אני פשוט נשאר בחדרי וכותב בשקט. אני לא אוהב להתערבב בחוגים חברתיים והם לא מושכים אותי בשום צורה. אני גם לא מכיר סופרים צרפתים. הסופרים הצרפתים האהובים עלי מתו מזמן: אלה הם פרוסט ומוריאק, שכמה מהרומאנים שלו תירגמתי לעברית. למדתי בסורבון, כך שאני יודע צרפתית."

– תחושת הרוגע שאתה משרה סביבך קשורה לעובדה שלמדת כינור בנעוריך?

"אני מרגיש שהחיים כבר גמלו לי כל כך הרבה. כינור הוא רק היבט אחד, אני נהנה במיוחד מהמוסיקה של באך, יש לי אהבה עזה ליצירות שלו ולתקופה שהוא חי בה. הייתי שמח לחזור אחורה בזמן לתקופתו".

(יהושע קנז בראיון לליאו זנג, מתרגם ומחזאי סיני, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 23.10.20)

"[…] פניו של פסח, אומר קנז, מגיעות לאיזה מקום שבו הן "מנושלות מכל צורה". כלומר: מופשטות.

חשבתי לא מעט על עניין זה של ההפשטה, של "הנישול מכל צורה". להרגשתי, הרגע הזה של נשיאת המבט לעבר המופשט בפרוזה הגדולה של קנז הוא גם נקודת החיבור, נקודת המעבר בעולם הסיפורי אצלו, מהפיגורטיביות הבלתי רגילה והמפורטת כל כך של הזהות האנושית (הריאליזם) אל מה שהיא חותרת אליו. אותו מקום שאליו היא חותרת, מעליה או מתחתיה של אותה זהות אנושית פרטנית ופיגורטיבית כל כך, הוא מקומו של המופשט, המרחיק מעבר לעצמו, שיש הקוראים לו מטפיזי.

הבקשה הסמויה, הכמעט לא נפסקת, אחר דממת הצורה ביצירתו של קנז היא אולי האופן העמוק ביותר שבו תופסת הפרוזה הנפלאה הזאת את מושג החסד."

(רונית מטלון, מתוך הרצאה במלאת 75 לקנז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, הקשרים, הוצאת עם עובד)

"התיידדתי עם יהושע קנז בתחילת שנות השמונים, כשהתעמלנו פעמיים בשבוע זה לצד זה על המחצלת הצפופה בדירה בקומת הקרקע ברחוב ילין בצפון תל אביב. לשיטת ההתעמלות קראו "מחשבת הגוף", ולא היה שם הולם מזה לקבוצת אנשי הרוח שהתמידו בה באדיקות, כשהם מצייתים להוראותיה של הכוהנת הגדולה, יוספה מיכאלי.

בין המתמידים היו בנימין תמוז, ישראל פנקס, יוסף בר־יוסף, נפתלי בזם, עדי סמל ועלי מוהר. כל אחד וההערות מאירות העיניים שלו, שהושמעו בהשראת התרגילים ההרמוניים להפליא. פנקס למשל היה מאפיין לעתים שיעור בעזרת דוגמה מתחום המוסיקה: פוגה, סימפוניה, קנטטה וכיו"ב. אחרי השיעור לא היינו ממהרים להתפזר, אלא חוצים בחבורה את רחוב ז'בוטינסקי ומתרועעים לשעה קלה בקפה אקסודוס הסמוך. […]"

(אייל מגד על יהושע קנז, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 16.10.20)

אתמול מ'אדרבא': מה שאבד בזמן | ביוגרפיה של ידידות, נורית גרץ על הידידות עם עמוס עוז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז ובדרך אל החתולים הנפלא, שקראתי כל כך מזמן.