– אתה מחשיב עצמך בר מזל?

"היתה לי סביבה משפחתית נהדרת כשגרתי בפתח תקווה כילד. הבית היה מוקף בפרדס הדרים ענקי, זה היה כל כך יפה. אחי ואני גדלנו שם. מאוחר יותר, כשגרתי בתל אביב, היתה לי דירה קטנה, שני חדרים, מטבח וחדר אמבטיה, לא רחוק מכאן, שנקנה מירושת סבי וסבתי. הבניין היה בן ארבע קומות בלבד וכולם הכירו את כולם. זה היה כל כך נחמד, ומעולם לא זזתי משם. עם זאת, העבודה שלי ב'הארץ' בשנות השישים והשבעים היתה עבודה קשה. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת כל לילה ולא היה לי זמן לכתוב. אז חשבתי לעצמי: אני חייב לחזור לצרפת ולכתוב. […] זה היה בשנת 1980, נסעתי לפאריס, ושכרתי שם חדר בבניין שהוקדש לאמנים. השכנים שלי היו מוסיקאים, ציירים, פסלים, וביליתי שם ארבע שנים בכתיבת אחד הרומאנים החשובים ביותר שלי, 'התגנבות יחידים'." […]

– ובפאריס אתה נפגש עם אנשים מעניינים?

"לא. אני פשוט נשאר בחדרי וכותב בשקט. אני לא אוהב להתערבב בחוגים חברתיים והם לא מושכים אותי בשום צורה. אני גם לא מכיר סופרים צרפתים. הסופרים הצרפתים האהובים עלי מתו מזמן: אלה הם פרוסט ומוריאק, שכמה מהרומאנים שלו תירגמתי לעברית. למדתי בסורבון, כך שאני יודע צרפתית."

– תחושת הרוגע שאתה משרה סביבך קשורה לעובדה שלמדת כינור בנעוריך?

"אני מרגיש שהחיים כבר גמלו לי כל כך הרבה. כינור הוא רק היבט אחד, אני נהנה במיוחד מהמוסיקה של באך, יש לי אהבה עזה ליצירות שלו ולתקופה שהוא חי בה. הייתי שמח לחזור אחורה בזמן לתקופתו".

(יהושע קנז בראיון לליאו זנג, מתרגם ומחזאי סיני, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 23.10.20)

"[…] פניו של פסח, אומר קנז, מגיעות לאיזה מקום שבו הן "מנושלות מכל צורה". כלומר: מופשטות.

חשבתי לא מעט על עניין זה של ההפשטה, של "הנישול מכל צורה". להרגשתי, הרגע הזה של נשיאת המבט לעבר המופשט בפרוזה הגדולה של קנז הוא גם נקודת החיבור, נקודת המעבר בעולם הסיפורי אצלו, מהפיגורטיביות הבלתי רגילה והמפורטת כל כך של הזהות האנושית (הריאליזם) אל מה שהיא חותרת אליו. אותו מקום שאליו היא חותרת, מעליה או מתחתיה של אותה זהות אנושית פרטנית ופיגורטיבית כל כך, הוא מקומו של המופשט, המרחיק מעבר לעצמו, שיש הקוראים לו מטפיזי.

הבקשה הסמויה, הכמעט לא נפסקת, אחר דממת הצורה ביצירתו של קנז היא אולי האופן העמוק ביותר שבו תופסת הפרוזה הנפלאה הזאת את מושג החסד."

(רונית מטלון, מתוך הרצאה במלאת 75 לקנז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, הקשרים, הוצאת עם עובד)

"התיידדתי עם יהושע קנז בתחילת שנות השמונים, כשהתעמלנו פעמיים בשבוע זה לצד זה על המחצלת הצפופה בדירה בקומת הקרקע ברחוב ילין בצפון תל אביב. לשיטת ההתעמלות קראו "מחשבת הגוף", ולא היה שם הולם מזה לקבוצת אנשי הרוח שהתמידו בה באדיקות, כשהם מצייתים להוראותיה של הכוהנת הגדולה, יוספה מיכאלי.

בין המתמידים היו בנימין תמוז, ישראל פנקס, יוסף בר־יוסף, נפתלי בזם, עדי סמל ועלי מוהר. כל אחד וההערות מאירות העיניים שלו, שהושמעו בהשראת התרגילים ההרמוניים להפליא. פנקס למשל היה מאפיין לעתים שיעור בעזרת דוגמה מתחום המוסיקה: פוגה, סימפוניה, קנטטה וכיו"ב. אחרי השיעור לא היינו ממהרים להתפזר, אלא חוצים בחבורה את רחוב ז'בוטינסקי ומתרועעים לשעה קלה בקפה אקסודוס הסמוך. […]"

(אייל מגד על יהושע קנז, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 16.10.20)

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

kav

יהושע קנז כותב יפה כל כך. המתבונן הגדול, שרואה הכל. רואה, מקשיב וכותב בעדינות.

"[…] העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם.

[…] אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט, שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים, ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מותם של ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי – אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כירסמו באותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראית קפצה עליהם, וידעתי שאילולא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים, כבני ערובה ביד כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין."

(יהושע קנז, בין לילה ובין שחר, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

knaz.jpg

"קנז הוא בעיקר סופר ששומר מרחק […] קנז, באדיקות, מקפיד על שמירת המרחק, גם מן הדמויות שלו. לא כבן בית, אלא רק כמו שכן שמציץ בחדר מדרגות, יביט קנז בדמויותיו תמיד קצת מן הצד, אף פעם לא ייכנס פנימה עד הסוף, אף פעם לא ידע אותן 'לפני ולפנים'. לעולם הוא לא יהיה 'מספר יודע-כל': כאילו שאפשר לדעת על מישהו – לא כל שכן על דמות זרה ממך – את ה'כל'. קנז יתקרב אל דמויותיו תמיד כמו מבעד למטפחת: בחלקים נרחבים של הטקסט, חלקם משמעותיים ביותר ולפעמים גם דרמטיים ממש, הוא יותיר אותן להיות לבדן, לחמוק ממבטו."

(נעמה צאל, יהושע קנז – סופר ששומר מרחק, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 11.3.16)

"הביבליופיליה היא אולי המטופשת שבאהבות או בתחביבים, היא מגונה ולא סתם חסרת תועלת, אלא בפירוש מזיקה. "אוהב ספרים" הוא בדרך כלל הקורא הגרוע ביותר. בעצם, בכלל לא מעניין אותו מה שכתוב בספר, כל מה שאיכפת לו זה טיב הכריכה, שנת ההוצאה, מידת נדירותו של הספר, וכו'. אהבת ספרים או שיגעון לספרים (ביבליופיליה מתפתחת בקלות לבילביומאניה) גרועה הרבה יותר מבולאות, למשל – כי היא עיוות תפקידו של הספר. היחס הנכון אל ספר הוא כמו אל שיחה. "אנו קוראים הרבה ספרים מפני שאיננו יכולים להכיר די אנשים" – זוהי ההגדרה הנכונה (של ת"ס אליוט) לגבי תפקידם של ספרים. הביבליופיליה הופכת את הספר לדבר מת, מחזירה אותו להוויה של כרך דפי נייר, הוויה עלובה, שהיחס הנכון אל הספר (כאל שיחה עם אדם) מנסה לשחררו ממנה.
הרכושנות השטנית שבביבליופיליה, השעבוד שהיא כופה… איום, איום. אנאטול פראנס הקדיש לביבליופילים דפים רבים ונחמדים, אבל כשחושבים על אהבת ספרים ברצינות, מוכרחים לגנות אותה.
למה אני כותב את כל זה? כי הוצאתי היום הרבה כסף – שהיה מיועד למשהו אחר – על מהדורה יפה של כתבי קיקרו, שלושים וארבעה כרכונים בכריכת עור, לאטינית מול צרפתית, הוצאה פאריסית של סוף המאה השמונה-עשרה, מן הימים שידעו לעשות מספר חפץ חזק ובלתי כלה. הקיקרו שאני צריך יש לי כבר מזמן בבית, את הכרכים הללו רק אלטף ואריח ולא ארבה לקרוא בהם. אני יושב מול ערימת הנייר הריחנית הזאת ומקונן על עצמי ועל הכסף האבוד. לא הצלחתי לשלוט בעצמי, קניתי את זה. אני מאניאק מסכן ועלוב."

(יורם ברונובסקי, החיים וכל קסמם הרע, דפי יומן 1971-1998, הוצאת כרמל. הביאו לדפוס: אברהם יבין ויהושע קנז)


 

"… אשר לנו, לפי שאין בכוונתנו במקום זה אלא לדון בתזה עצמה של ראסקין, בלי להתייחס למקורותיה ההיסטוריים, נוכל לסכמה בדייקנות במילותיו אלה של דקארט, שאמר: "הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר מן המאות שחלפו, מי שחיברו אותם"."

(מרסל פרוסט, על הקריאה, מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל)

[Jorge Luis Borges]

בימים האחרונים, יורם ברונובסקי, החיים שלו וכל קסמם הרע, מתלווים אלי לנסיעות באוטובוס וברכבת. כתיבת יומן מודעת לעצמה, משוחררת, של מי שחי בתוך ספרים. רשמי קריאה חווייתית ומושכלת בספרות קלאסית, יוונית, רוסית, בורחס ושאר מטעמים, שלא יודעת אם אקרא בהם אי פעם. אוהבת את החופש בכתיבה, בקריאה, את השפע התרבותי המתפקע (ספרות, אמנות, קולנוע, מוסיקה). חוזרת וקוראת קריאה מפוזרת, בררנית (קודם דפי יומן מביקורים בלונדון, פריס, אחר כך כל השאר). נהנית להסתובב איתו במוזיאונים ולחפש יצירות אהובות. מסמנת בפתקאות כתומות, שנושרות, עמודים לציטוט. כל כך חבל שהוא לא כותב יותר.


'קריאה אמיתית היא רק קריאה של דברים הנוגעים לבשרך. מתוך אהבה או מתוך קנאה או מתוך עזה-כאהבה-קנאה.'

(יורם ברונובסקי, החיים וכל קסמם הרע, דפי יומן 1971-1998, הוצאת כרמל. הביאו לדפוס: אברהם יבין ויהושע קנז)