"בניסיון להגדיר את הסוג הספרותי הזה – המסה – לשרטט את הפואטיקה שלו יש משום התנכלות לרוחה של המסה, לעצם מהותה; שהרי זו שואבת את עיקר כוחה וחיוניותה מאותה בלתי-מוגדרות, מאותו חופש מכל הסייגים, המוסכמות והטכניקות הקבועות המאפיינות את מרביתם של הסוגים הספרותיים. אולי רק המסה היא בלתי-מחייבת די הצורך לנצל אותה לשם הרהורים על האופי של עצמה. ושמא אפשר לומר שהיא גם רגילה להגדיר את עצמה – כל מסה אמיתית עוסקת, בנוסף לנושאה המסוים, גם בהגדרתו החוזרת ונשנית של הסוג הזה. היא דומה בכך לשירה, עמה יש לה עוד נקודות מפגש אחדות ובכך גם סוד המודרניות שלה, התאמתה לצרכיה הנוכחיים של הספרות.
ייחודה הראשון של המסה בין סוגי הספרות הוא מן הסתם בכך שהיא הומצאה על-ידי אדם אחד שאפשר להצביע עליו בבירור. מונטֵן הוא שהמציא את הסוג, כינהו בשם וכתב שלושה כרכים של הדגמותיו, הם שלושת כרכי המסות, אב טיפוסים ומופתים שלו. "הרי את עצמי אנוכי מצייר בזה" – הוא כותב במכתב הפתיחה לקורא – ועוד: "משמע, הקורא, הנני תוכן ספרי ונושאו, אין זה אפוא מן ההיגיון שתבזבז את שעות הפנאי שלך על עניין הבאי כזה, שכל עיקרו ריק והבל" (תרגם ישורון קשת).
זהו אולי הספר הראשון, שמחברו מקל בו ראש עד כדי כך שהוא מייעץ לקורא עצה ידידותית שלא לקרוא בו. גם השם שהעניק לצורת הכתיבה שלו – essai, מסה – אמור לבטא את הקלת הראש הזאת: אין זה אלא ניסיון, שום דבר מוגמר ומוחלט.
אך תהיה זו טעות לחשוב שהצניעות היא שמדריכה את מונטֵן. קריאה זהירה שלו, הכרת הדיוקן העצמי הזה בשלושה כרכים ועשרות פרקים, מגלות עד מהרה שההפך הוא הנכון. מונטֵן היה אריסטוקרט, ועוד יותר משהיה כזה ביקש להיחשב לכזה, ובתור שכזה חש אי-נוחות ומין נקיפת מצפון על כי עוסק הוא בכתיבה. כתיבה בימיו – ובמידה זו או אחרת תמיד – היתה מקצוע לאו דווקא אצילי, גם בעצם היותה "עבודה" וגם מחמת האקסהיביציוניזם הכרוך בה. בחוגי האצולה היה זה טעם-לפגם לכתוב – שכבר לא לדבר על פרסום הכתובים. והנה, המסות של מונטֵן לא רק שהן אקסהיביציוניסטיות, כמו כל פרסום, אלא הן כאלה בכוונתן העמוקה ביותר. מטרתן היא לחשוף את נבכי נפשו של מחברן. לא ייפלא שמונטֵן התייחס אל יצירתו יחס דו-ערכי כזה וייתכן מאוד ששורשה של המסה – שלו ושל הבאים אחריו – הוא בניגוד הזה המונח בבסיסה. היא וידוי של איש היודע שאין זה נאה להתוודות, של אריסטוקרט העוסק במלאכה שאינה הולמת את תחושת מעמדו."
(סקיצה למסה על המסה | יורם ברונובסקי, מתוך: ביקורת תהיה, יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 2006)
"חוקרי המסה תמימי דעים כי זו אולי הסוגה הספרותית הפחות נורמטיבית. אין לה שום כללים וחובות מלבד גמישות המחשבה, העושר התרבותי, האלגנטיות של הניסוח. היא, קודם כול, ביטוי למבנה הדמיון האישי, החד פעמי של הכותב. לסגולות אלה כיוון, אולי, ההוגה והמסאי רוז'ה קַייוּאָה בקביעתו כי "צורות נולדות לפעמים דרך מקרה ואז הן הופכות לפַסָּל של עצמן". תלותה של המסה בדמיון ובעושר האינדיבידואליים שאי אפשר ללמוד בשום "סדנה" או מסגרת אחרת מתירים גם להחיל עליה את המימרה המיוחסת לפיקסו, כי "בפונדק ספרדי אתה אוכל את מה שהבאת אתך מהבית". ברונובסקי הביא אתו "מהבית" ידענות נדירה בכמה תרבויות, שאפשרה לו להקיף קשת רחבה להפליא של נושאים ויוצרים. מעמד המבקר בעיתון יומי חייב אותו לעסוק במה שכולם עוסקים בו, אבל לא אחת הוא נטל לעצמו את הזכות לסטות מדרך המלך של הדיון הציבורי ו"ההסכמה הכללית", ולעסוק ביוצרים שממעטים לעסוק בהם, כגון העורך, המתרגם והמספר א"ד שפיר או המשורר גיאורגו לנגר או המסאית עזה צבי."
(ברונובסקי ואמנות המסה | דוד וינפלד, מתוך: ביקורת תהיה, יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 2006)
"מעטים הם האנשים היכולים להתברך בכך שהמציאו סוגה ספרותית חדשה, שרבים אימצוה ברבות השנים […]. המצאת המסה אינה רק מאורע ספרותי מיוחד במינו: המסות של מונטיין נחשבות, בצדק, ליומן מסע של הרפתקה לא שגרתית, מסע זהה כמעט למסעו של קולומבוס: מסע גילוי האדם כאמריקה של עצמו; מיבשת לא ידועה מבחינה גאוגרפית הגענו ליבשת לא ידועה אולי הרבה יותר – אנו עצמנו. בהביטנו בעצמנו בפעם הראשונה בעיניים חדשות, גילינו כי מעולם לא הציגה לנו אדמה מסתורית מספר כה רבה של חידות על אודות האדם."
(ציטוט הלקוח מתוך פתח דבר לכרך השלישי של המסות, מישל דה מונטיין, פתח דבר ותרגום מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן)
mibo690890698.wordpress.com 