streett.jpg

"נורית גוברין […] נולדה לתוך הספרות העברית. אביה, הסופר והמסאי ישראל כהן, היה עורך "הפועל הצעיר" וביתו היה בית ועד לסופרים. במוצאי שבת היתה מתכנסת בביתו חבורה של סופרים ומשוררים על כוס תה ועוגה: יעקב פיכמן (הוא לא ראה היטב בזיקנתו והיא זוכרת את מגע ידיו הגדולות על פניה), י.ד. ברקוביץ, ישראל זמורה ואחרים. ואביה היה הולך על שפת הים או ברחובות תל אביב עם אליעזר שטיינמן, עם אברהם שלונסקי או עם אברהם חלפי, והיו מדברים ומדברים עד שנזכרו בילדה הקטנה שליוותה אותם כל הדרך.

בילדותה אמר לה אביה כי יום שלא קוראים בו ספר חדש הוא יום אבוד. לסופר אליעזר שטיינמן (חתן פרס ישראל ופרס ביאליק, אביהם של נתן ודוד שחם), שאף הוא גר במעונות, היתה ספרייה ענקית. נורית היתה בוחרת ספר ומחזירה אותו אחרי יום־יומיים למקומו על פי הרווח שנותר בין הספרים ונוטלת את הספר הבא במדף. היא זוכרת כל משפחה שגרה כאן במעונות ומכירה כל פינה בתל אביב הקטנה והגדולה. אני חדש כאן, אבל לכמה דקות יש לנו זיכרונות ילדות משותפים: "במשעול הצר", "בית טיבו", "ז'ן קריסטוף", "הנפש הקסומה".

אנחנו נפרדים ליד הצרכנייה. הדרך האינטימית שבה דיברה על תל אביב מזכירה לי את מאיר, גיבור הרומאן "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי: כמי שנולד וגדל בתל אביב מאיר חש בה בבית, כאילו היו רחובותיה "הסתעפויות שלו עצמו". אפילו רחוב קינג ג'ורג' "היה קרוב כל כך לליבו בכל ריפוטו וכיעורו הפרובינציאליים". אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין."

(אברהם בלבן, רשימות תל-אביביות, 'הארץ' ספרות ותרבות 27.6.17)


[תמרה מסל, זוג צלחות מרק, רקע בהיר, 1993]

"ובתוך כך, בפתאומיות וכאילו אל חלל האוויר, אמרה, שנמאס לה מעבודות הבית ומהאורחים ומכל החובות וההתחייבויות שאין להן קץ ושהיתה רוצה להשאיר את הכל ולברוח לקצה העולם לחיות שם לבדה, חופשית מהכל, ודי לה בחדר קטן ובלחם יבש וריבה וקצת זיתים, יותר מזה אין היא צריכה כלום. צל של עייפות ותבוסה מרה כיסה את פניה, ומאיר לקח לו עוגית ואמר "למה את לא נוסעת קצת?". הוא היה להוט אחרי עוגיות החמאה הפריכות שלה וכל כמה שלא התאמץ להגביל את עצמו לא יכול היה לעמוד בפיתוי, ואמו אמרה "לאן?" ומאיר אמר "תסעי לירושלים. זאת עיר נהדרת," ולקח לו עוד עוגית, ואמו אמרה "לבדי?" ומאיר אמר "כן. למה לא?" ואמו, לרגע נדמה היה כי שקעה באיזו תהייה או מבוכה, אמרה "אני אוהבת להיות לבדי," ומאיר לא יכול היה להתאפק ולקח עוד עוגית ואמר "למה שלא תלכי מפעם לפעם לסרט או תשבי בבית קפה?" ואמו, כמעט בבלי דעת לקחה לעצמה כפית מהקומפוט, ואמרה שזה אף פעם לא מסתדר, מפני שפעם היא חייבת לדאוג לארוחת ערב לאביו, ופעם נכנס מישהו, ופעם צריך לגשת לסדר דבר מה בבנק או בקופת חולים, ובנימה של השלמה, אבל באבק קל של אירוניה, אמרה "כמה שחיים יותר, יש יותר סידורים", ומאיר אמר "כן. את צודקת," וקירב אליו את התה ולקח לו עוד עוגית, שמזה רגע ארוך נאבק עליה עם עצמו, ואמר "האוכל היה נהדר," ואמו אמרה "זה מה שהיה לי בבית." קורים לא-מורגשים-כמעט דבשיים של קירבה ואחווה עטפו עכשיו את שניהם ביושבם יחד במטבח הנקי והשקט, כאילו נחו במעגל רוגע של אור צהבהב, חמים, קרובים ונבדלים מכולם, ואמו אמרה "אבל אני הולכת הרבה. פעם לווייס, ופעם לגברת קראנץ, ופעם לנחלת בנימין או לאופטיקאי", ובאצבעה אספה פירורי עוגית אחדים שהתפזרו על השולחן ושמה אותם בפיה והוסיפה "אני לא הולכת בשביל להיות באיזשהו מקום אלא בשביל לא להיות באיזשהו מקום," וחיוך ענוג, מלא, האיר את פניה, ומאיר חייך ואמר "כן, אני מבין," ולקח לו עוד עוגית אחת, אחרונה…'

(יעקב שבתאי, סוף דבר, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

חופשה (3)

"הדבר היה בצהרי היום. אחרי הצהריים, בחום כבד ולוהט, נטול רוח, נסע אשנבאך לוונציה; כמין בולמוס אחזו ללכת בעיקבות הילדים הפולניים, שראה אותם מתנהלים עם אומנתם אל תחנת הסירות. בסאן מארקו לא מצא את אלילו. אך כשישב ושתה תה ליד שולחן המתכת הקטן העגול בצידה המוצל של הכיכר, עלה באפו איזה ריח מוזר, שעתה דמה עליו פתאום כאילו הוא חש בו בבלי דעת זה ימים אחדים, מין ריח מתקתק של בית מרקחת, המעלה על הדעת תחלואים ופצעים ואיזה ניקיון חשוד. הוא תהה עליו, רחרחו ובחן אותו עד שהכירו, כילה את התה שבספלו ועזב את הכיכר, פונה אל העבר שממול לקתדראלה. בסמטאות הצרות היה הריח מתגבר והולך. בקרנות הרחובות הודבקו כרוזים מודפסים, שבהם הזהירו אבות העיר את התושבים מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הזה, והתרו בהם להמנע מאכילת צדפות ופרי הים ומשתיית מי התעלות. ניכר בהם בצווים הללו, שלא נועדו אלא לטייח את האמת. חבורות חבורות התגודדו אנשים בכיכרות ועל הגשרים; והאיש הזר עמד לו ביניהם, קשוב ודרוך ותפוס שרעפים."

(מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


 

חופשה (2)

"[…] ואחר כך, כעבור זמן לא רב, הגיע אל הכיכר הנטועה, הוא היה עייף מהליכה, ועלה על חשמלית, ונסע בה עד סמוך להצטלבות של רחוב רוקין, שם ירד וחצה שני רחובות, פקידת הקבלה סימנה לו עוד אתמול את המקום במפה, ונכנס למשרד הנסיעות. חמימות ואלגנציה של משרדי נסיעות שררו שם, אילו אך היה מצטנף לו פה באחת הפינות ולא זז עד לנסיעה, ופתאום חש את עצמו לא רק רצוץ ומוזנח עם התיק הירוק הזה על הכתף, אלא גם זר ועלוב ולא במקומו עד כדי מבוכה, הוא לא היה איש העולם כפי שקיווה להיות.

[…] העייפות התאבנה בתוכו ובלי שום סיבה ברורה, בכוח איזו החלטה רגעית, אולי בשל מראה יפה של תעלה עם גשר ובית מידות שחור שראה מרחוק, בעד החלון, ירד מהחשמלית, וחזר קצת על עקבותיו וצעד לאורך, ובתוך כך הסתכל בתעלה, היא לא הייתה שונה במיוחד מהתעלות האחרות, ובעצים, שהשתקפו במים הירוקים הסמיכים, ובבתים גבוהי החלונות, ואמר לעצמו שזהו כנראה יופייה של העיר, ואחר כך נעמד על שר והסתכל סביבו והשתדל לקלוט בנחת את המראות ולהתענג עליהם, ובעודו עומד כך שאל את עצמו היכן הן העליצות וההתפעמות, אותם ריטוטי התרגשות והתענגות של הגוף והרוח, שצריך היה להיות מלא בהם, וכל כך ציפה להם, ושפעם היה מסוגל להם עד כי באו אליו מאליהם, לפעמים די היה במראה של בית או חלון או רהיט, בחוט של ריח, ריח של בגד או תבשיל או סתם ניחוח לא מוגדר, בצליל, במראה כריכה של ספר, כדי לעורר אותו, והוא המשיך עם הגשר ונכנס לרחוב קטן ושליו, וטייל בו בלי מטרה".

(סוף דבר, יעקב שבתאי, סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


 



חופשה (1)

"רק שני אמריקאים שהו במלון. הם לא הכירו אף אחד מן האנשים שעל פניהם חלפו במדרגות בדרך לחדרם ובחזרה. החדר היה בקומה השנייה ופנה אל הים. הוא פנה גם אל הגינה הציבורית ואל האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בגינה הציבורית ניצבו דקלים גדולים וספסלים ירוקים. במזג אוויר נאה עמד שם תמיד אמן עם כן ציור. אמנים אהבו את צמיחת הדקלים ואת צבעיהם הבהירים של בתי המלון הפונים אל הגנים ואל הים. איטלקים באו ממרחקים לראות את האנדרטה לזכר חללי המלחמה. היא היתה עשויה ברונזה והתנוצצה בגשם. ירד גשם. הגשם נטף מן הדקלים שלוליות מים נקוו בשבילים הזרועים חצץ. הים התנפץ בקו ארוך אחד אל הגשם ונסוג אל החוף ושב ועלה והתנפץ אל הגשם בקו ארוך אחד. המכוניות הסתלקו מן הכיכר שליד האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בצד השני בפתח בית הקפה עמד מלצר והביט בכיכר הריקה. האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה. 'אני יורדת להביא את החתלתול,' אמרה האשה האמריקאית."

(חתול בגשם, מתוך: 10 סיפורים, ארנסט המינגווי, מאנגלית: אבירמה גולן, פן הוצאה לאור 'ידיעות אחרונות')

memory

כבר כמה שבועות שאני קוראת את 'קול צעדינו' של רונית מטלון באוטובוסים לתל אביב ובחזרה. קוראת וקוראת ובדרך פלא הוא לא נגמר. כמו 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, 'מקדמות' של ס. יזהר ו'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, גם הוא 'בעקבות הזמן האבוד' שלנו.