[שתי לאה גולדברג]

"[…] את שתי מולדותיה אני חולקת איתה, וגם את הכאב, ואף הרבה יותר מזה. […] אני מניחה שההרגשה הלשונית הזאת נבעה מתחושת שותפות שחשתי מיד עם המשוררת, גם בלי שהכרתי את קורות חייה. נדמה לי שבשלב הזה אפילו לא ידעתי שגולדברג היא בת ליטא, כמוני: המורה לספרות לא טרחה לספר לנו את הביוגרפיה של המשוררת. היא הביאה את השירים מצולמים על דפי עבודה חסרי נשמה, שנפלטו ממכונת הצילום הבית ספרית – בלי ספר מסביב, בלי תמונה של המשוררת עם סיגריה, בלי שום מידע. משוררת בחלל. אבל אני זיהיתי את החלל הזה מיד, ובתוכו – את השפה המסוימת הזאת שלה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. השפה שלי. […] היא יכולה לתאר את תל אביב, את ברלין, או אפילו את קיבוץ מגידו – אני תמיד אקרא את ספריה מבעד לעיניים שראו את הנוף הליטאי בשנות החיים המעצבות ביותר. בדיוק כמוה. […] השפה הופכת לבית האמיתי, למקור לשייכות ולזרות גם יחד, למקום האושר והכאב ולמקום היחיד שבו יכולות להתקיים שתי המולדות שלהן, שלה וגם שלי. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

אורן/ לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

(מתוך: לאה גולדברג, שירים, ב, ספרית פועלים)

[במקום שיר ערש]: האמנם עוד יבואו ימים.

 לאט כהולם הלב / לאה גולדברג

אולי כאן נגמרת דרכי
על הסף השליו.
נוטפים כוכבים ירוקים
לאט – כהולם הלב.

באיוושת ענפים יבשה
בירכת שלומים:
העצים הקטנים בחורשה
חיכו לי כל הימים.

מה מוזר שביקשתי אותך
בדרכים לרוב,
עד שבאתי אל סף ביתך
והוא כה קרוב.

"זהו אחד השירים היחידים – אם לא היחיד – שאני זוכר על פה. נכון שהוא מוסיקלי, אבל יש עוד שירים מוסיקליים. נכון שהוא מכמיר לב – בודד וחרישי ועניו – אבל יש עוד רבים כמוהו. ניחוש: הפרדוקס שבסופו, פרדוקס קטן ולא יהיר, הוא שמושך את הלב. מעביר בי איזו צמרמורת שקטה. כאילו שם את האצבע על משהו מוכר מאוד, מוכר אבל נשכח. אולי כה מוכר שנשכח.
בלי משים אני עובר לדברים אחרים מוכרים כל כך שנשכחים. מונחים כל היום על השולחן ואתה אינך יודע. אולי נטמעו ברקע האפור של המובן מאליו."

(בזכות המשוגעים לדבר / מבחר מסות ומאמרים על ספרות ועל ביקורת התרבות 1982-2015, שמעון זנדבנק, ידיעות אחרונות, ספרי חמד)

"חומרה הייתה בו, חוסר סלחנות, חוסר אינטימיות בכל ישותו. וכך היה, וזה היה שייך לדמותו. ואולי משום כך היו נוראים שבעתיים אותם הרגעים בחודשי חייו האחרונים, כאשר הסיר מעליו את המסכה המחמירה הזאת ולפתע היה דובר דברים היוצאים מן הלב וההולכים ישר אלי – בחמימות שלא ידעתיה עד אז. באחד הימים, כשנפרדתי ממנו בימי חוליו, עצרני בפתח וביקשני שאגש אליו שנית. ואמר פתאום: 'אני רוצה להודות לך. פעם שכחתי להגיד לך תודה. אני אכלתי על שולחנכן, את זוכרת. ואת הכינות לי יין לבן זך, במיוחד בשבילי, ושמנת – כל כך יפה'. אני עצרתי את הדמעות בעיני ומחיתי ואמרתי שזה לא חשוב, שזה דבר כה קטן, כה מעט. הוא הניד ראש. 'זה הרבה מאוד'. ביום ההוא חזרתי הביתה שבורה ורצוצה. ידעתי כי הוא מבקש ברגעים האחרונים לפרוע את כל חובותיו שחב, לדעתו, לחיים, כי אין זו אותה אדיבות שלו, הצופה מרחוק מרחוק. ידעתי כי בדברים האלה ביקש להגיד לי, שגם אני הייתי בחייו, וכי לא היה אומר לי דבר זה לעולם, אלמלא חשב כי זהו – הסוף.
כשהייתי באה אליו אחרי זאת, היו דברים כאלה חוזרים לפעמים במפתיע ותמיד היו מזעזעים, קשים מנשוא. והייתי שקטה הרבה יותר בימים שהיה מקבל את פני בחומרה, שומר על המרחק בינינו, מעיר לי בקפדנות הערות על כל שגיאה שעשיתי, או מדבר עמי על דברים שעניינו אותו, בלי שייתן כלל את דעתו, אם עשויים הדברים הללו להנעימני, או לצערני. בימים כאלה ידעתי שהוא מרגיש עצמו בטוב יותר ומאמין שיחלים ויחיה. והוא רצה מאוד להוסיף ולחיות את חייו, את חיי בדידותו הגבוהה. עם המוות, עם המחשבה שיחדל מלהיות, לא התפייס בחוליו, לא השלים."

(פגישה עם משורר, לאה גולדברג, ספרית פועלים)

 

'פגישה עם משורר' של לאה גולדברג. ממואר יפהפה למשורר אברהם בן-יצחק סונה. יש תחושה שלכל מילה בו יש משקל פיזי (ספר דק, בן פחות מתשעים עמודים ושוקל כמו 'מלחמה ושלום'). הספר שיצא מחדש לאור (ב-2009), למעלה מחמישים שנה אחרי ההוצאה הראשונה (ב-1952), שומר על העטיפה המקורית והמעודנת בצבע ירקרק בהיר, עם טיפוגרפיה שכתובה ביד ורישום פשוט ויפה של ענף עץ אורן.
לאה גולדברג מספרת על מפגשים עם בן-יצחק, מצטטת מהזיכרון קטעי שיחות וסיפורים שסיפר לה ומציירת את דמותו בזהירות, כמו על קצות האצבעות, בהרבה אהבה והערכה: איש התרבות האירופאית, בן דורם וחברם הקרוב של הרמן ברוך, ארתור שניצלר, אליאס קאנטי ואחרים, משורר, מורה ואיש רוח נערץ, אבל גם אדם פוליטי, קשה, מכונס בעצמו, מבקר מחמיר. (זה גם דיוקן של תרבות שאיננה עוד, שהיה בה כבוד שגובל בחרדת קודש – לידע, לספרות ולמילה הכתובה).
משוררת מציירת משורר. הרבה יופי יש בתיאורים של גולדברג ובנסיונותיה לרשום דיוקן מהימן של הרוח, לבנות למשורר אנדרטה של מלים: "ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות, נדמה, כי קיבלו מידיו, אוצר יקר, יקר מכדי שיישאר ברשות היחיד, ואי אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב אנחנו".
אולם בצד ההתפעמות וההערכה שלה, אפשר למצוא גם נמיכות רוח מפתיעה עד כדי ביטול עצמי: "ביחסי אליו הבינותי את פירוש המילה העברית יראת הכבוד, ולפחות עשר שנים של פגישותינו הייתה בי היראה מדי ראותי אותו, מדי דברי עמו, רגש שלא יכולתי להשתחרר ממנו. כמעט תמיד הייתי כבולה בחברתו, ואני בטוחה, שאיש ממכרי לא שמע מפי כל כך הרבה דברים טפשיים וחסרי טעם, כאותם שאמרתי לו מתוך מבוכה, או רצון 'להגיד משהו מחוכם'. ולפרקים הייתי מתפלאה, שהוא מוסיף אחרי כן להיפגש עמי. אך לעתים חשבתי בלבי שטפשותו של אדם, העשויה להרגיזו ברגעים מסוימים, אינה עושה עליו רושם רב, כי הוא מניח, כביכול, מראש, שזו קיימת ואין להימנה ממנה."

(פגישה עם משורר, לאה גולדברג, ספרית פועלים)

"[…] את חטאי אני מזכירה היום. פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל כפליים. אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל גן העיר בק. הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד. בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש מספרן – שלשלתי בתיבת הדואר הקרובה. מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן אינני יודעת מה היה גורלן. למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו? אולי תגיד לי אתה, למה נזכרתי בו?
[…] סיבת האסוציאציה היא אחרת. האמנם אינך חושב, שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?"

(לאה גולדברג, מתוך אחרית הדבר ל'מכתבים מנסיעה מדומה', מאת גדעון טיקוצקי, ספרית פועלים)

באיחור של עשרים שנה, קוראת ב'מכתבים מנסיעה מדומה' של לאה גולדברג, ונוכחת שוב ביתרונותיו של ספר המסע הדמיוני, על פני זה שנכתב בזמן מסע ממשי.

(ציטוט מציטוט של ציטוט): 'איך אמר אותו ילד בן שש, שהסופרת בארטו הביאה דבריו בכינוס הסופרים במוסקבה: "לכתוב צריך כך: או לגמרי כמו אמת, או לגמרי משונה".'

(לאה גולדברג, מכתבים מנסיעה מדומה, ספרית פועלים)

 

תל אביב, יום חמישי בערב, בריזה נעימה מן הים, הדי משחק כדורגל נשמעים מבתי הקפה. סיור יומולדת מבית לבית, בעקבות ארבע משוררות: לאה גולדברג, יונה וולך, תרצה אתר ורחל. מלים נפלאות, משכרות, מתנגנות בחושך, מתפזרות ברוח. הבתים, בתי דירות תל אביבים רגילים – מרפסות, עציצים, תריסי פלסטיק – לא מסגירים את הכאב והיופי שאצרו בין כתליהם.