[Maurice Sendak]

הספרים הקטנים של סנדק. 6×9 ס"מ. Nutshell Library.

מוריס סנדק.

---

[…] עוד אמר סנדק, כי המפלצות בספרו מתבססות על קרובי משפחה שהיו מבקרים בביתו כילד ובקושי דיברו אנגלית. "הם היו מושכים ומעוותים לך את הפרצוף, והם חשבו שזה דבר נחמד לעשות. ידעתי שאמי הייתה בשלנית די גרועה, וזה היה נמשך לנצח, והייתה אפשרות שהם יאכלו אותי או את אחותי או את אחי. הייתה לנו פנטזיה אכזרית כזו. לא יכול היה להיות שטעמנו יהיה גרוע מהבישול שלה. אז אלה הם יצורי הפרא. הם זרים שהלכו לאיבוד באמריקה, ללא שפה. וילדים שפוחדים מהם ואינם מבינים שהמחוות שלהם, עיוותי הבשר, אמורים להפגין חיבה".

(מתוך ראיון עם מוריס סנדק, 2009)

[מוריס סנדק בפתח הבית של ביאטריקס פוטר]

"אני לא מאמין שנהייתי זקן טיפוסי. אני לא מאמין". הוא מחייך ופניו משתנות. "הייתי צעיר רק לפני כמה דקות".
(מוריס סנדק, מתוך ראיון מתורגם שפורסם ב'גלריה', 'הארץ, 4.11.11)

[איור של מוריס סנדק מתוך הספר 'Rosie']

שעון חורף. מתחיל להחשיך בשש.

"כשאבא שלי היה קורא לי, הייתי נצמד אליו עד שהפכתי לחלק מחזהו או מזרועו… ילדים שמחבקים אותם או שיושבים בחיק הוריהם, יזהו תמיד קריאה עם תחושת הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי ספרים. הבושם וקשר החושים ההוא – הוא לכל החיים. הרי אנחנו בסך הכל בעלי חיים. ואתה רואה שגורי כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת להורה, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא באוזניו מתוך ספר."

(מוריס סנדק, מצוטט על ידי יהודה אטלס בספרו 'ילדים גדולים', הוצאת ידיעות אחרונות)