maira

[מיירה קלמן, האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס, מאת גרטרוד סטיין]

אקסצנטריות. פתאום הבנתי מהו הדבר שמושך את הלב, באיורים ובספרים של מיירה קלמן (מלבד החופש מעורר הקנאה, לעשות מה שבא לה). רבות מהדמויות שהיא בוחרת לצייר ולספר עליהן הן אקסצנטריות, כך גם הנושאים לספרים (ספר על נשים שעומדות על דשא, למשל) או התערוכות שהיא מציגה. למרות החזות השקטה והסולידית שלה, מיירה קלמן היא דמות אקסצנטרית.

kalman.jpg

['כלב אהוב', מיירה קלמן בספריה של אגף הנוער, במוזיאון ישראל]

[משהו שכתבתי ולא פרסמתי]:

גליה שאלה: איך את מסבירה את הגאונות שלה? עמדנו מול הכלבים המצויירים בקו שחור על הקיר, ואני התחלתי לחשוב – מה יש באיור של מיירה קלמן שאני כל כך אוהבת? ובכלל, מה יש במיירה קלמן עצמה, שגורם לכל כך הרבה אנשים לאהוב את כל מה שהיא עושה ולהתכנס סביבה, בכל פעם שהיא מגיעה לארץ, כמו עדת מעריצים של להקת רוק?

זו לא גאונות, אני חושבת, זה ייחוד. זה כתב יד אישי, שאין לו דבר עם אופנות באיור, או עם סגנון, כמו שהרבה מאיירים תופסים אותו – כמשהו שנבנה בהדרגה, כמשהו שמתכננים ומשכללים באופן רציונלי ומודע. זו שפה אישית, אינטואיטיבית, כמו שאדם מתבטא באופן הכי מיידי –  הקול שלו, כתב היד שלו, הדרך בה הוא מספר סיפור. גם לא מדובר בגאונות של קו או של תפיסה חזותית, אלא בגישה שלה ליצירה – הכוח והיחוד של מיירה קלמן מקורם בחופש הגדול ובכנות, שמהווים תנאי בסיסי לעשייה שלה. חופשייה מכללים שמגדירים מה נכון או לא נכון, יפה או מכוער – היא כותבת ומציירת, מערבת סגנונות, מעוותת פרספקטיבות, משלבת זויות מבט, משחקת עם צבעים. החופש וחדוות העשייה שלה מזכירים את אופן היצירה של ילדים.

החיים והיצירה כרוכים אצלה זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם. האיור שלה אף פעם לא עומד בפני עצמו, הוא חלק ממכלול שלם, שכולל אותה, את המשפחה שלה, העולם התרבותי שלה, החיים שלה והדרך שהיא בוחרת לחיות אותם – כל אלה ביחד עומדים מאחורי כל איור וסיפור, ונותנים להם גיבוי בצאתם לעולם.

ואולי הגאונות שלה, בכלל, טמונה ביכולת להפוך אהבות וגחמות לספרים. אני מקנאה ביכולת הזו לקבוע בכל פעם מחדש את החוקים, כאילו היא אומרת: 'ככה, כי בא לי. זה מה שאני אוהבת, זה מה שמעניין אותי ועל זה אני רוצה לעשות ספר'. ספר שאף אחד לא ידע שהוא צריך, אבל כשהוא נתקל בו, הוא מוכרח שיהיה שלו.

[Maira Kalman]

שני ספרים חדשים של מיירה קלמן, שמעוררים קנאה עזה (גם בגלל איך שהם נראים, אבל בעיקר על שום חירות המימוש של גחמות פרטיות):
1. My favorite things, ספר מאויר על חפצים ודברים שהיא אוהבת במוזיאון העיצוב בניו יורק.
2. Girls standing on Lawns כשמו כן הוא, ספר על בחורות שעומדות על דשא (מבוסס על תצלומים שנבחרו מאוסף מוזיאון המומה בניו יורק, ומוצגים לצד האיורים. דניאל הנדלר כתב עליהם והיא ציירה אותם).

[Maira Kalman]

אתמול בהרצאה של מיירה קלמן בירושלים, כולם רצו להיות מיירה קלמן. היא עמדה על הבמה נראית לא נראית, בחולצה לבנה ומכנסיים כהים – פשוטה, צנועה, מצחיקה. היא לא דיברה על איור, היא דיברה על החיים. היא סיפרה שהחיים הם לגמרי לא משהו, אבל היא בכל זאת ממשיכה לחפש אושר ויופי במקומות לא צפויים. היא קראה לצאת לשוטט ברחובות, להתבונן סביב, לקרוא ספרים, להיות סקרנים, להתנסות בחוויות חדשות, לא לדעת הכל, ליהנות מהלא ידוע. אבל הדברים לא נשמעו כמו קלישאות, הם היו לגמרי שלה (הכישרון הגדול של מיירה קלמן לא בא לידי ביטוי רק בקו, בצבע, בהומור, בטקסטים או בנקודת המבט שלה, אלא בחופש. החופש הרב שקיים בכל מה שהיא עושה, באופן שבו היא חושבת, מציירת, כותבת, מתנהלת בעולם). ההרצאה הייתה קצרה ומרוכזת, כמו מתנה, שצריך לשמור ולהשתמש בה במשורה.

[המדף של מיירה קלמן: אוגוסט סאנדר, נאבוקוב, דיאן ארבוז, אטג'ט ואחרים]

 My Ideal Bookshelf. דיוקנאות ספרותיים. יוצרים שונים בתחומי התרבות (אמנים, סופרים, מעצבים, קולנוענים ושפים) בוחרים את הספרים הקרובים לליבם. Jane Mount מאיירת לכל אחד מהם את מדף הספרים שלו.

pencil.jpg
הבלוג של מיירה קלמן עושה לי חשק לצייר בצבעי אקריליק. חוץ מזה שאני רוצה במתנה ליומולדת צבעי עפרון של פריזמה.

 


maira_kalman.jpg[Maira Kalman, Self-Portrait]

חשבתי שכמו שאני מצטטת טקסטים מספרים, אני יכולה לצטט גם איורים בשם אומרם. מיירה קלמן – מאיירת נפלאה, שאני אוהבת בעיקר את היכולת שלה להתבונן בעולם במבט של מבוגרת-ילדה חכמה ומצחיקה, ואין לה בעיה לעוות, לקשקש ולצאת מהקווים.