"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

[Samuel Beckett, London, 1963. Photo: Dmitri Kasterine]

"מה הביא אותך לתלות על הקיר תמונות של בקט ופרוסט?

התצלום של בקט הוא כאן כי בתצלום הזה, כמו בהרבה תצלומים שלו, אפשר לזהות את מה שניתן להגדיר כ'מצב האדם'. זה מה שיש בישיבה הזאת, שמתקיימת בין ייאוש ליציאה מייאוש, את ה'מה אעשה?', ה'מה לעשות?'. זו בשבילי תמצית השאלה החוזרת שוב ושוב בחיים שלנו  – 'מה אעשה?', והשאלה הזאת עולה אצל בקט הרבה מאוד, והיא עזה ותמציתית, בלי לבזבז זמן על שטויות, בלי לבזבז את הסבלנות של הקורא, בלי לבזבז את הסבלנות על שאלות נלוות שנעשות מיותרות לצידה. כשאת שואלת 'מה אעשה?', 'מה אעשה', פירושו של דבר שאת שואלת איך אעבור את הזמן, איך אעבור את החיים. זה משהו אנושי כל כך. זאת מהות התצלום הזה בשבילי.

[…] פרוסט, שאותו אני אוהבת פחות מאשר את בקט, הוא מָדוֹר אחר, מָדוֹר של חיים אחרים ושל רגישויות אחרות. פרוסט זה כבר כשיש לך האפשרות להתפנות, אז את יכולה לעשות לזה מקום. בקט זה מין אין ברירה. אם יש לך רגע אחד ואת שואלת איך למלא את הרגע הזה בתמציתיות, בהכרחיות, בשבילי הרגע הזה הוא בקט. אני מדברת על הצורך הדחוף, כשאת אומרת לאדם, 'תגיד את המילה האחרונה שלך'. את המילה האחרונה הזאת אמצא אצל בקט, ואילו אצל פרוסט אצטרך לבחור אותה מתוך הרבה מילים אחרונות."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, מתוך הספר: חיים עם ספרים, 29 שיחות עם אוהבי ספר, אחוזת בית, הוצאה לאור)

"משחצינו את קו הגבול המדומה (אבל כל קווי הגבול הם מדומים) שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים, אנו הולכים ומתרחקים מן הנתיב הבטוח ומבוססים באדמת ביצה. ערפל האי-ודאות מסמיך, אי שם מבליח אור מגדלור, עולה בליל קולות מוזר כל כך שכמעט אין לזהות בו צלילי שפה. יללות צורמות בקצה הלילה, משהו נובח ונוהם ונענה בצרורות ירי מקלעים, וכמו מרחוק מאוד מתנגנת קינה איטית, מכשפת, מעל קברה הפתוח עדיין של המאה הקודמת: זה מרסל פרוסט ששר שם בקולו הדק של ילד, אותו אסיר עולם הכלוא בגופה הרפה, החולני, של הזיקנה, והוא מתגעגע, מתגעגע, למי?.. לעצמו.
אם הקפיצה קדימה בזמן ניתקה את הבלמים והורידה את הרכבת מהפסים, הרי שהנסיעה במרחב מערבה, לליבה של אירופה, נושאת אותנו דווקא למחוזות בורגניים מנומנמים ולגינוני הטרקלינים הנוגהים תחת נברשות בדולח של זמן מזן ישן ואצילי, הקולח באיטיות אין קץ – הזמן האבוד. דומה כי שקשוק גלגליה של רכבת האימים, שדרסה את אנה קארנינה וערפה את ראשי בני חוגה, גווע שם מאחור – אך לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. פרוסט, כמו הילד שגידולו נעצר בגן הבית בקומברה, פשוט טומן את ראשו בארגז החול של הזיכרון בזמן שרעש התנועה הולך ומתגבר סביבו. מרגע לרגע הולכים ומתקרבים אליו רעמי התותחים של מלחמת עולם, מטוסי קרב כבר מבעירים את שמי פריז, מכונות ההרג משתכללות, הזמן החדש מואץ, מואץ, ואילו הסופר ישן – חולם – כשהרעש התופתי מתעמעם ונבלע ב"לחייו היפות של הכר". ומבעד לכר אפילו שריקת הרכבות נשמעת פסטורלית, ממש "כמו שירת ציפור ביער".

(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)

---

27.7.2017 סם שפרד.

"הביבליופיליה היא אולי המטופשת שבאהבות או בתחביבים, היא מגונה ולא סתם חסרת תועלת, אלא בפירוש מזיקה. "אוהב ספרים" הוא בדרך כלל הקורא הגרוע ביותר. בעצם, בכלל לא מעניין אותו מה שכתוב בספר, כל מה שאיכפת לו זה טיב הכריכה, שנת ההוצאה, מידת נדירותו של הספר, וכו'. אהבת ספרים או שיגעון לספרים (ביבליופיליה מתפתחת בקלות לבילביומאניה) גרועה הרבה יותר מבולאות, למשל – כי היא עיוות תפקידו של הספר. היחס הנכון אל ספר הוא כמו אל שיחה. "אנו קוראים הרבה ספרים מפני שאיננו יכולים להכיר די אנשים" – זוהי ההגדרה הנכונה (של ת"ס אליוט) לגבי תפקידם של ספרים. הביבליופיליה הופכת את הספר לדבר מת, מחזירה אותו להוויה של כרך דפי נייר, הוויה עלובה, שהיחס הנכון אל הספר (כאל שיחה עם אדם) מנסה לשחררו ממנה.
הרכושנות השטנית שבביבליופיליה, השעבוד שהיא כופה… איום, איום. אנאטול פראנס הקדיש לביבליופילים דפים רבים ונחמדים, אבל כשחושבים על אהבת ספרים ברצינות, מוכרחים לגנות אותה.
למה אני כותב את כל זה? כי הוצאתי היום הרבה כסף – שהיה מיועד למשהו אחר – על מהדורה יפה של כתבי קיקרו, שלושים וארבעה כרכונים בכריכת עור, לאטינית מול צרפתית, הוצאה פאריסית של סוף המאה השמונה-עשרה, מן הימים שידעו לעשות מספר חפץ חזק ובלתי כלה. הקיקרו שאני צריך יש לי כבר מזמן בבית, את הכרכים הללו רק אלטף ואריח ולא ארבה לקרוא בהם. אני יושב מול ערימת הנייר הריחנית הזאת ומקונן על עצמי ועל הכסף האבוד. לא הצלחתי לשלוט בעצמי, קניתי את זה. אני מאניאק מסכן ועלוב."

(יורם ברונובסקי, החיים וכל קסמם הרע, דפי יומן 1971-1998, הוצאת כרמל. הביאו לדפוס: אברהם יבין ויהושע קנז)

---

 

"… אשר לנו, לפי שאין בכוונתנו במקום זה אלא לדון בתזה עצמה של ראסקין, בלי להתייחס למקורותיה ההיסטוריים, נוכל לסכמה בדייקנות במילותיו אלה של דקארט, שאמר: "הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר מן המאות שחלפו, מי שחיברו אותם"."

(מרסל פרוסט, על הקריאה, מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל)

"כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידינו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך. לעומת זאת, הוא הופך מסוכן כאשר תחת לעוררנו לחיי רוח אישיים נוטה הקריאה לבוא במקומם, כאשר האמת שוב אינה נראית לנו אידיאל שלא נוכל לממשו אלא באמצעות התקדמות עמוקה של חשיבתנו ובמאמצי לבנו בלבד, אלא דבר מה מוחשי, המונח בין דפי הספרים, כעין דבש שאחרים הכינוהו ושאין לנו אלא להואיל וליטול אותו מעל מדפי הספריות בטרם נתענג עליו בבטלנות, במנוחה גמורה של הגוף ושל הרוח."

(על הקריאה, מרסל פרוסט, מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל)

"ב-19 באוקטובר 1978, ימים אחדים לפני יום השנה הראשון לציון מות אמו, נשא רולאן בארת בקולז' דה-פראנס הרצאה שתחילתה ביצירתו של מרסל פרוסט, ברומן הגדול שלו 'בעקבות הזמן האבוד', וסופה ברומן שלו, כלומר ברומן שהוא עצמו עתיד או מתכוון לכתוב. ההרצאה, שפורסמה בכתובים רק שנתיים לאחר מותו בעקבות תאונת דרכים ב-26 במרץ 1980, היא אחד הביטויים הפומביים הראשונים למשבר היצירה שבו היה בארת שרוי מאז מות אמו, אנרייט. בהרצאה ניסח במפורש בפעם הראשונה את ההשפעה שהיתה לאבל על כתיבתו ועל חייו.
בחלק הראשון של ההרצאה מתאר בארת את 'בעקבות הזמן האבוד' כיצירה שמשבשת את ההבחנה המקובלת בין כתיבה ספרותית לכתיבה מסאית ויוצרת צורה חדשה שבתשתיתה היגיון חדש, ארגון חדש של הזמן בכתיבה, המבוסס על ההיגיון של השינה (לא של החלום אלא של השינה עצמה), וליתר דיוק, על ההיגיון של 'השינה הטרופה', השינה שהיא ערות-למחצה.
פרוסט מגיע לצורה הזאת, כותב בארת בהרצאתו, לאחר שנים של התלבטות בין כתיבת ספרות לכתיבה מסאית, ובעקבות האירוע המכונן של חייו – מות אמו האהובה ב-1905, בהיותו בן 35. האירוע הטראומטי כמו מאלץ את פרוסט ליצור את הצורה החדשה אשר תוכל להכיל את הכאב ולהשגיבו. מה שמאפיין אותה, מעבר לארגון החדש של הזמן (או אי הארגון, הארגון שלא כפוף לשום היגיון סיפורי או סמלי אלא רק להיגיון של הערות-למחצה), הוא שהמספר שלה – הכותב, מרסל – עומד בעצם לפני הכתיבה, מתכונן לכתוב. כל משך 'בעקבות הזמן האבוד', על כרכיו הרבים, הוא בעבורו הכנה לכתיבה – והיצירה מסתיימת כאשר המחבר מוכן להתחיל לכתוב."

(דרור משעני, מתוך אחרית הדבר לספר 'יומן אבל' של רולאן בארת, הוצאת רסלינג)

 

מה סוד קסמם של המסתגרים בביתם (מרסל פרוסט, הלדרלין, אמילי דיקנסון, דבורה בארון, גיבור הרומן 'להפך', סלינג'ר, מנחם בגין, מיץ פטל הארנב)?

 

"קומברה, ממרחק, בקוטר עשרה מילין, שנראתה מן הרכבת שעה שהיינו מגיעים לשם בשבוע האחרון שלפני חג הפסחא, לא הייתה אלא כנסייה אחת שהיתה מסכמת את כל העיר, מייצגת אותה, ומדברת בשמה ועליה ממרחקים, שעה שהיו מתקרבים, כאילו הייתה אוספת מתחת לאדרת גבוהה וכהה, במרחב השדה, כנגד הרוח, כאסוף רועה את עדרו, את אחורי הבתים האפורים והצמריים שהיו דומים לשרידי הריסות מימי הביניים וחוגרת פה ושם את עצמה באיזו סביבה מושלמת של כפר קטן בדומה לזה המצויר על תמונה פרימיטיבית. כדי לגור בה, הייתה קומברה עצובה במקצת, כמו גם רחובותיה, שבתיהם ניבנו אבני מקום שחורות, עם מדרגות בחוץ, מסורקת גגונים שמטילים צל בחזיתם, הם היו קודרים כל כך, עד ששעה שהתחיל רק להחשיך, צריך היה להרים את הוילונות ב'טרקלינים'; רחובות עם שמות חגיגיים של קדושים (שמהם רבים קשורים היו בתולדותיהם של ימי קומברה הראשונים); רחוב סנט הילר, רח' ז'ק, שבו עמד ביתה של דודתי, רח' סנט הילדרגרד שלאורכו נמשכה חצרו, ורח' סנט אספרי, שאליו נפתח מתוך הגן פשפש צדדי קטן; ורחובות קומברה אלה חיים וקיימים באגף מרוחק של זכרוני, צבועים בצבעים שונים כל כך שבו צבוע העולם בעיני עכשיו, עד כי באמת הם מופיעים כולם, יחד עם הכנסייה השלטת על פני הכיכר, בלתי מציאותיים יותר מתמונות הנשקפות מעל בד פנס הקסם, ולפעמים נדמה לי, כי כדי לעבור את רחוב סנט הילר, לשכור חדר ברחוב ל'אואזו במלון הישן של הציפור הירויה, אשר מחלונות מרתפה התאבך ריח של מטבח שאני חש בי עד עכשיו את גליו החמים – היה בעיני בחינת כניסה אל עולם אחר, מקסים באי טבעיותו יותר מאשר ההיכרות עם גולו או שיחה עם ג'נביב דה ברבנט."

(בעקבות הזמן האבוד, מרסל פרוסט, מצרפתית: ישראל זמורה, הוצאת מחברות לספרות)

"אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, אף כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים שבילינו עם ספר אהוב. כל שמן הסתם מילא אותם עבור הזולת, ושדחינו מעלינו כמכשול גשמי להנאה נשגבת: משחק עם חבר שבא לקרוא לנו בקטע המרתק ביותר, דבורה או קרן שמש מטרידים שכפו עלינו לשאת עינינו מן הדף או לשנות מקום, ארוחת ארבע שדאגו להביא לנו ואשר הנחנו בצד על הספסל, בלי לגעת בה, שעה שמעל לראשינו, בשמי התכלת, הייתה השמש על כורחה מתמעטת והולכת; ארוחת הערב שלכבודה נאלצנו לחזור, ובמהלכה לא ביקשנו בלבנו אלא לעלות, מיד אחר כך, לסיים את הפרק שנקטע, כל אלה שהקריאה מנעה אותנו מן הסתם מלראות בם אלא מטרד, חרתו בנו דווקא זיכרון כה מתוק (ויקר ערך בעינינו כיום פי כמה ממה שקראנו אז באהבה כה רבה), עד כי אם עדיין קורה שאנו מעלעלים באותם ספרים מפעם, שוב אין זה אלא כבלוחות השנה היחידים השמורים עמנו מן הימים שחלפו, ובתקווה לראות על דפיהם את השתקפותם של הבתים ושל האגמים שאינם עוד."

(מרסל פרוסט, על הקריאה, מצרפתית: ארזה טיר אפלרויט)

בכל ערב, כשאני משכיבה אותו לישון, הוא מבקש ליטופים על הגב. 'עוד קצת, רק עוד קצת', ו'אל תלכי עדיין, אמא', הוא אוחז בחוזקה בידי. ואני נענית, למרות שבכך, אני אולי מונעת ממנו לחבר אי פעם יצירת מופת.

"נחמתי היחידה, שעה שהייתי עולה לישון, הייתה כי אמי בוא תבוא לחבקני ולנשקני שעה שאהיה כבר במיטתי. אלא שברכת לילה-טוב זו נמשכה זמן קצר כל כך, והיא הייתה יורדת במהרה כל כך, עד שהרגע שהייתי שומע את עלייתה במדרגות, אחרי כן את הליכתה בפרוזדור עם דלת כפולה ואת הרשרוש הנרחב של מלתה הקיצית העשויה מוסלין כחול ומקושטת גדיל עשוי קש קלוע, היה הופך בשבילי לרגע אומלל, כי הוא בישר לי את הרגע אשר יבוא לאחר-כך, את רגע עזיבתה, את רגע ירידתה במדרגות. באופן כזה, ברכת ליל טוב זו שאהבתיה כל כך, ביקשתי שתאחר ככל האפשר, והזמן עד בוא אמי יארך ככל האפשר…"

(מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: ישראל זמורה, הוצאת מחברות לספרות)