cake

"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)


שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

אתמול מ'אדרבא': מה שאבד בזמן | ביוגרפיה של ידידות, נורית גרץ על הידידות עם עמוס עוז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז ובדרך אל החתולים הנפלא, שקראתי כל כך מזמן.

"אז מה לעשות עכשיו? דבר ראשון — להישאר בבית, להסתגר במקום מוגן, גם ככה אין ישיבות ואין לימודים. להתנתק, לא לשמוע רדיו ולא לראות טלוויזיה. אבל המגיפה נכנסת הביתה למרות הסגר, ולכן כשהמייל והווטסאפ שלי עולים על גדותיהם מעומס של הודעות, וביניהן אין סוף הודעות מהבנות שלי לא לצאת, לא לבוא לבקר, לשמור על מרחק של שני מטר, לא לתת לשליח של הסופר להיכנס הביתה — אני מחליטה פשוט לברוח מכאן.

לאן? הכי רחוק שאפשר והכי בטוח — למקומות שבהם התרחשו מגיפות אחרות […] ומה לחפש שם? תשובה לשאלה למה זה קורה, מה עושים עכשיו, ומה הערך של כל מה שבקלות כזאת כלה ונמוג.

וזה גם מה שאני עושה, כותבת. […] ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מתבאי לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ובחזרה, קוראת הכל ומוחקת הכל וכותבת ומתחילה מחדש. אני כותבת והמגיפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר. איפה אני? ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכל נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה, יושבת לכתוב וכל מה שנגמר מתחיל מחדש."

(נורית גרץ, 'ספרים' הארץ, 24.3.20)

telaviv
"אנשים שמטיילים בגן מאיר, הולכים ברחוב אחד העם, יושבים לשתות קפה בפרישמן  פינת בן יהודה, לא יודעים שלפני שנים גם עמוס היה שם; אבל המקומות הללו יודעים, כי הוא עדיין נמצא בהם — שולה ראשנים מהבריכה, ויחד עם בתו שלומציון מכניס אותם לשקית ניילון מלאה במים, יושב בקפה מרסנד ברחוב פרישמן, שקוע בוויכוח קולני עם חבר, אולי יבי, אולי אריק, ממרחק הזמן אי אפשר לזהות, וכוס הוודקה שבידו מתרוקנת; הולך לאורך חוף הים, מתכנן את הדרך לעין חרוד ורושם על נייר את המשפטים הראשונים בספר, מוביל את האופניים הקטנים לאורך הרחוב, עד למכולת, מי הילדה הרוכבת עליהם? שלומציון? רונה? קשה לראות מבעד לשנים, אבל המקומות זוכרים. המקום היחידי שלא זוכר הוא בית העלמין בקיבוץ עינת, שם הוא קבור. פעם בשנה אנחנו עולים לשם, מנכשים עשבים מסביב, מסתכלים על המצבה ועל השם החרות עליה וחוזרים הביתה כדי להמשיך ולחפש אותו במקומות אחרים".
(האוניות עגנו במלטה, נורית גרץ, 19.8.16, תרבות וספרות 'הארץ')

 

hanagonen

"אני אוהבת את חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי" של עמוס עוז, כשהיא מסתכלת על הר גרגרי זהב, כשהיא שומעת פעמון רחוק, כשהיא מדמיינת את הרוח יורדת מההרים. חנה גונן היא הגיבורה הספרותית שלי. אבל לא רק משום שהיא חיה בשירה ובחלום אלא גם משום שהיא לא אשה אחת, אלא תערובת של זהויות, של אלה שיוצאים לכבוש את העולם ולהפוך אותו ואלה שיושבים ליד החלון ומחכים לבשורה שלא תגיע לעולם, מתכננים וחולמים ולא עושים דבר. חנה היא הגיבורה שלי כי היא מכילה בתוכה גם את הגיבורים האחרים בספריו של עמוס עוז, גם את אביו ואמו, גיבורי "סיפור על אהבה וחושך", וגם את בנם, עמוס, שאיבד את אמו כשהיה בן 12 ובכל חייו הבוגרים ובכל ספריו ודרך כל גיבוריו הוא מנסה לשמור על הבית, השגרה, החיים שישנם, וגם חולם לעזוב את כל זה ולברוח למרחקים."

(נורית גרץ, אלה הגיבורים הספרותיים שלנו, הארץ, מוסף ספרים, 10.6.16)

"ניסיונות הכתיבה הבאים שלי כבר לא באו מהאהבה אלא מההתעקשות לקיים אותה  או להחיות אותה, או לפחות להאריך אותה גם כשאין לכך סיכוי. בשני ספרים שכתבתי, "אל מה שנמוג" ו"על דעת עצמו", ניסיתי להאריך את החיים של שני אנשים שאהבתי, אמא שלי ועמוס בעלי, באמצעות האהבה והכתיבה. הכרחתי אותם להעלות זיכרונות מהעבר למען העתיד ובכך להרחיב את הזמן הקצר שנותר להם לכדי משך חיים ארוך. ואף על פי שידעתי שלא נותר להם עוד הרבה זמן האמנתי שכל  עוד הם זוכרים וכותבים זה יימשך. שניהם כבר מתים, אבל נשארו הספרים ונשארה האהבה שהושקעה בתוכם ושהזינה את כתיבתם, ונשארו החיים שהענקתי להם, אם לא במציאות – לפחות בין הדפים".

(נורית גרץ, מוסף ספרים, 'הארץ', 4.9.2014)

 

[עדה ודן בראשית שנות ה-60, תצלום מתוך הספר]

קוראת שוב ב'לב פתאומי', שכתבה עדה פגיס על חייו של דן פגיס. אישה כותבת את בן זוגה, מנסה לצייר דיוקן. מתבוננת מהצד בשקט, כותבת ברגישות, בתבונה, בכנות. לא מוקסמת, לא רגשנית, ביקורתית ומעמיקה (כאילו משכיבה אותו על שולחן הניתוחים, אבל היד האוחזת בסכין חותכת בעדינות רבה). חושבת גם על 'הכוח האחר' של יהודית הנדל על צבי מאירוביץ', ו'על דעת עצמו' של נורית גרץ על עמוס קינן. הדמיון בין הספרים – אישה כותבת, דעתנית, יוצרת בזכות עצמה, כותבת ממקום עמידתה בצל, על הגבר הכריזמטי, שעומד בקידמת הבמה (ונשאר לא מפוענח לגמרי, גם לאחר חיים שלמים משותפים). אני אוהבת את הנסיון הכמעט בלתי אפשרי לדלג בין המבטים, בין זה של החוקרת, הביוגרפית המרוחקת, למבט האישי, האוהב, הקרוב כל כך למושא הכתיבה (מה שהוביל בשלושת המקרים לחיפוש אחר כתיבה ספרותית ייחודית, אחרת).