סופסוף סיימתי לקרוא את 'לקסיקון משפחתי'. אני מעדיפה אותו ואת התרגום שלו על זה של 'אמרות משפחה'. ב'אמרות משפחה' השפה מרוחקת מדי, קורקטית, והטקסט גדול ומרווח מדי, שלא לצורך. אני גם לא אוהבת את השם המצוחצח 'אמרות משפחה' (והעטיפה לא יפה). 'לקסיקון משפחתי' קטן ומרוכז. מזמן לא קראתי ספר שכותב את החיים בכזו אינטנסיביות. כשאני פותחת אותו, בכל עמוד מקרי – רעש, תנועה, אנשים, רעיונות פוליטיים, שמלות, צלחות ופטפטת אינסופית מתנפלים עלי, דיוקנאות נפלאים של המון אנשים שאני לא מספיקה לעקוב אחריהם והאמא הנהדרת של גינצבורג, מנצחת על כולם.

('לקסיקון משפחתי' בעצם משלים את הפערים במסות היפות והמאופקות של גינצבורג ב'המידות הקטנות'. כל מה שהיא שותקת עליו שם, שוצף קוצף כאן).

"בסתיו נסענו, אני ואמי, לבקר את מריו, שהתגורר אז בעיירה קטנה ליד קלרמון-פראן ושימש כמחנך בפנימייה. הוא קשר קשרי ידידות אמיצה עם מנהל הפנימייה ורעייתו; אמר שהם אנשים יוצאים-מגדר-הרגיל, משכילים מאוד, והגונים, אנשים שכמוהם אפשר למצוא רק בצרפת. היה לו בפנימייה קיטון ובו תנור פחמים. מבעד לחלון נראה מרחב של שדות מושלגים. מריו כתב מכתבים ארוכים לפריס, לקיארומונטה ולקאפי. הוא גם תירגם את הרודוטוס ונאבק עם התנור. תחת מקטורנו לבש סוודר עבה וכהה עם צוארון גלול, שסרגה לו אשת המנהל. לאות תודה העניק לה סל לעבודות-יד. הכל הכירו אותו שם; נעצר היה עם כל מי שפגש ומשוחח איתם והם הזמינו אותו אליהם לכוס "vin blanc" (יין לבן). ואמי אמרה: "הוא נעשה כל-כך צרפתי!" בערב היה משחק בקלפים עם מנהל הפנימייה ורעייתו. היה מקשיב לשיחתם ודן איתם בשיטות הוראה. הם גם הרבו לדבר על ה-soupe שאכלו בארוחת הערב, אם היה בו בצל די הצורך או לא. "כמה סבלני נעשה!" היתה אומרת אמי, "כמה סבלנות יש לו לאנשים האלה! אלינו אף פעם לא היתה לו סבלנות; כשחי בבית חשב שאנחנו משעממים. ואני חושבת שהם הרבה יותר משעממים מאיתנו" ועוד אמרה: "הוא סבלני רק מפני שהם צרפתים!"

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988)

"[…] מטרה פנימית היא בריאותו ועושרו האמיתיים היחידים של האדם. אילו אפשרויות יש לנו לחשוף את ילדינו למטרה הפנימית שלהם או לעודד אותם לפתחה? לא הרבה. ובכל זאת דרך אחת נראית אפשרית. הלידה או הפיתוח של תחום עניין מצריכים מרחב: מרחב ושקט. את דממתו החופשייה של המרחב. הקשר בין ילדינו לבינינו צריך להיות מבוסס על חילופי דברים ערים של מחשבות ותחושות, אבל עליו להכיל גם אזורי דממה. הקשר צריך להיות קרוב, אך אל לנו להתקרב אליהם מדי ולהפר את הפרטיות האישית שלהם. עלינו למצוא איזון ראוי בין דיבור לשתיקה. עלינו להיות דמויות בעלות משמעות בעיני הילדים שלנו, אך לא משמעותיות מדי, כדי שלא ינסו להיות זהים לנו, להעתיק את המקצוע שלנו ולנסות למצוא אותנו בבני הזוג שהם בוחרים. עלינו להיות עמם בקשר חברי, אך לא חברי מדי, כדי שלא יתקשו לרכוש חברים אמיתיים, שאפשר לומר להם דברים שאי אפשר לומר לנו. החברויות שהם יוצרים, יחסיהם הרומנטיים, חיי הדת שלהם, חיפושם אחר משמעות ומטרה – כל זה צריך להיות מוקף בחגורת שתיקה ובצל, במרחק מה מאתנו. […] נחוץ להם להבין שהם לא שייכים לנו, אבל אנחנו שייכים להם, אנחנו לעולם זמינים, נמצאים בחדר הסמוך, מוכנים להיענות לכל שאלה ודרישה כמיטב יכולתנו. ואם לנו יש מטרה פנימית של עצמנו, אם לא בגדנו בה, אם לאורך השנים הוספנו לאהוב אותה ולשרת אותה בלהט, אנחנו מסוגלים לסלק מהרגשות שלנו כלפיהם כל תחושת בעלות. […] וזה אולי הסיכוי היחיד שלנו להעניק להם עזרה כלשהי במציאת המשמעות של חייהם – לדאוג שתהיה משמעות כזאת לנו עצמנו."

(נטליה גינצבורג, המידות הקטנות, מאיטלקית: יונתן פיין, תשע נשמות)

"אנחנו חמישה ילדים. גרים אנו בערים שונות, אחדים מאתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. בהיפגשנו אנו עשויים לנהוג זה בזה אדישות או היסח הדעת. אבל די במלה אחת שנאמר, די במלה אחת, במשפט אחד – אחת מאותן אמירות ישנות, שנשמעו שוב ושוב, פעמים אינספור, בימי ילדותנו, די שנאמר: "לא באנו לברגאמו לנפוש בכפר" או "כמו מה מסריחה חומצה גפריתית," ומיד נשוב ונמצא פתאום את הקשרים הישנים בינינו, את הילדות ואת הבחרות שלנו, הקשורות קשר שאין להתירו אל האמירות האלה, אל המלים האלה. בזכות אחת מאותן אמירות או מלים, אנו, הילדים, היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מליוני בני אדם. אמירות אלה הן הרומית שלנו, אוצר המלים של ימינו שחלפו ועברו, הן כמו כתב החרטומים המצרי והכתובות של האשורים והבבלים, עדות לגרעין חיוני שחדל להתקיים אך מוסיף לחיות בכתובים שלו, שניצלו מן הנחשולים השוצפים ומשיני הזמן. האמירות הללו הן אבן הפינה של אחדות משפחתנו, שתוסיף להתקיים כל עוד אנחנו חיים, הנוצרת והמתחיה שוב ושוב במקומות היותר שונים על פני האדמה. כשאחד מאתנו יאמר "מר ליפמן הנכבד," מיד ישוב ויצטלצל באוזנינו קולו קצר הרוח של אבי: "אולי תעזבו כבר את הסיפור הזה! כמה פעמים כבר שמעתי אותו!".

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד)

לקחתי מהספריה גם את 'לקסיקון משפחתי' וגם את 'אמרות משפחה', כי לא הצלחתי להחליט על רגל אחת, איזה תרגום עדיף (אבל אני אוהבת יותר את העטיפה של 'לקסיקון משפחתי').

הטקסט של גינצבורג 'הוא ואני' (על הבעל השני) כתוב נהדר. הייתי רוצה לכתוב ככה על שנינו.

[נטליה ולאונה גינצבורג]

"כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הירוקה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות […] בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג […] הגעגועים גברו בקרבנו מדי יום. לפעמים זה היה אפילו נעים, כמו להיות בחברת אדם עדין ומהלך קסם. מכתבים הגיעו מעירנו והביאו חדשות על חתונות ולוויות שנפקדנו מהן […]

ביתנו היה מלא אנשים תמיד, אלה באו לבקש טובה ואלה באו להציעה. מדי פעם באה התופרת להכין סניוקולה (פסטה מקומית דקה ושטוחה). היא חגרה סינר למותניה, ערבבה את הביצים ושלחה את קרוצ'טה לשאול בכפר מי יכול להשאיל לנו סיר גדול דיו. פניה הסמוקות היו שקועות כליל במלאכה, ועיניה נצצו בחדוות עשייה נחושה. היא היתה נכונה לשרוף את כל הבית ובלבד שהסניוקולה שלה תצא כמו שצריך. בגדיה ופניה נעשו לבנים מקמח, ולבסוף, היתה מניחה בהקפדה את המנה שעליה טרחה על השולחן הסגלגל שעליו כתב בעלי."

(נטליה גינצבורג, המידות הקטנות, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות)

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.