ביום כיפור רציתי להתכרבל במיטה עם ספר עבה שמספר סיפור, כמו כשהייתי בת עשרה. בחרתי ב'אידיוט' של דוסטוייבסקי (בתרגום החדש יותר, של נילי מירסקי), שגיבורו הוא הנסיך מישקין (שפעם הייתי מאוהבת בו). הצלחתי לצום, הצלחתי להתכרבל והצלחתי לקרוא בשקט את כל הכרך הראשון, אבל לא נהניתי מהספר ולא אהבתי את מישקין כמו אז (אולי השתניתי ואולי אסור לחזור לאהבות ישנות). שני דברים הפריעו לי במיוחד, ואני לא זוכרת אם הבחנתי בהם גם בקריאה הראשונה: 1. הדמיון הברור בין מישקין לישו, והנימה הנוצרית, המטיפנית, שנמצאת כל הזמן ברקע. 2. הרומן נראה לי פתאום כתוב כמו מחזה (אולי בגלל שראיתי אותו בתיאטרון 'גשר', לפני עשרים וחמש שנים?) – דמויות נכנסות ויוצאות כל הזמן, מדברות זו עם זו, אבל נשארות מרוחקות. באמצע השקט של יום כיפור, הספר הביא איתו המולה ורעש בלתי פוסקים, פטפטת שוצפת ברוסית, כרכרות דוהרות והמון דמויות עם שמות פרטיים ושמות משפחה שלא הצלחתי לעקוב אחריהן… כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון, בערך ב-12:00 בצהריים, סגרתי את הספר והנחתי אותו בצד. במקומו לקחתי ליד ספר קטן, עדין ואינטימי – 'חתולה אורחת' של טקאשי היראידה. וזהו, השקט חזר.
תגית: נילי מירסקי
אחרי שלקחתי אותו לבית הספר, לא הצלחתי לחזור הביתה. יום יפה כל כך בחוץ, בהיר ושקט. ולמרות שהבטחתי לעצמי לגמור לסדר את ערימת הניירות הגדולה שמחכה לי על השולחן כבר שבוע ולכתוב מיליון מיילים שעוד לא כתבתי, עצרתי בצד הכביש, בכחול-לבן, וירדתי מהאוטו. זמן שלי, סוף הסמסטר, הם באמסטרדם ואני כאן. יש לי מספיק תירוצים. התחלתי עם קפה הפוך ומאפה גבינה, בבית קפה קטן ונסתר מן העין ברחוב חרל"פ, מדפדפת בחוברת 'זמנים' מ-1981 על סולז'ניצין ורוסיה. אחר-כך שוטטתי ברחובות קטנים ברחביה עד שיפתחו את 'אדרבא' וזמזמתי את 'מיקה', ששמעתי קודם ברדיו. ב'אדרבא', אחרי שהצצתי בכל הספרים החדשים וגם בכמה אחרים, קניתי את 'והכלה סגרה את הדלת' של רונית מטלון, 'אידיוט' בתרגום של נילי מירסקי וספר של אליאס קאנטי, 'Notes from Hampstead', שקרץ לי מחלון הראווה. פרגמנטים קצרים שכתב בין 1954-1971. אולי אלמד אנגלית מקאנטי. בכל יום אתרגם לי פרגמנט. ואז נסעתי למוזיאון.
הקדשה בפתח ספר יפה על עיצוב גרפי של פול ראנד: "to all my friends and enemies".
נילי מירסקי.
"ספר שאת מתרגמת, את חיה איתו. יש תקופות שספר משתלט לך על החיים", מירסקי מספרת. "ב'בית בודנברוק' (המתאר ארבעה דורות של משפחה גרמנית עשירה, ההולכת ומתפוררת) למשל הרגשתי את הדמויות מתהלכות אצלי בבית. חשתי שהאנשים גרים איתי. זה קרה לי גם עם 'אנה קרנינה' ועם 'האחים קרמזוב'. חייתי עם פליקס בבית הרבה זמן, ממש אח רחוק, אהוב ומאהב". "
(מתוך ראיון לגילי איזקוביץ, 'הארץ' 22.12.16)

"ספק אם יש בעולם עוד מי שחי כולו בשירות משרתו כמוהו. לא די לומר עליו: הוא שירת מתוך שקדנות – לא, הוא שירת מתוך אהבה. שם, במלאכת ההעתקה, נשקף אליו איזה עולם רבגוני ונעים משלו. עונג היה שפוך לו על פניו; כמה מן האותיות היו חביבותיו, וכל אימת שהגיע אליהן לא ידע את נפשו: הוא גם ציחקק, גם קרץ בעיניו, גם נעזר בתנועת שפתיו, עד שניתן כמדומה לקרוא מעל פניו כל אות ואות שחקק קולמוסו."
"פטרוביץ' הופיע והאדרת בידו, כיאה לחייט מעולה. על פניו היתה נסוכה ארשת חשיבות שאקאקי אקאקייביץ' עוד לא ראה כמוה. דומה שחש בכל מאודו כי עשה מעשה רב, ואף גילה בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש."
(ניקולאי גוגול, 'האדרת', מתוך: סיפורים פטרבורגיים, מרוסית: נילי מירסקי, הספריה החדשה)
[…] העבר, זה הרחוק, שבו נטועות הספרות והמוזיקה שהיא אוהבת, הוא שמעסיק אותה ונראה שהיא חיה אותו כמציאות חלופית. "כל העולם שאני חיה בו הוא עולם העבר. העבר מרתק אותי ואני מרגישה בו בבית. אני, מבחינה פוליטית, ערנית ומקשיבה לכל חדשה, אבל לקרוא ספרות? אני מעדיפה של העבר. אני יותר מחוברת לזה ויש לי הרגשה שבספרות שנכתבת עכשיו אין אותן האיכויות. הזמנים משתנים והספרות איתם. אנשים ממעטים בכלל לקרוא, מפסיקים לקרוא, אז זה המשכה של המגמה. אני מתחברת לעבר הרבה יותר בקלות".
(גילי איזקוביץ', ראיון עם נילי מירסקי, גלריה, הארץ 23.12.16)
חופשה (3)
"הדבר היה בצהרי היום. אחרי הצהריים, בחום כבד ולוהט, נטול רוח, נסע אשנבאך לוונציה; כמין בולמוס אחזו ללכת בעיקבות הילדים הפולניים, שראה אותם מתנהלים עם אומנתם אל תחנת הסירות. בסאן מארקו לא מצא את אלילו. אך כשישב ושתה תה ליד שולחן המתכת הקטן העגול בצידה המוצל של הכיכר, עלה באפו איזה ריח מוזר, שעתה דמה עליו פתאום כאילו הוא חש בו בבלי דעת זה ימים אחדים, מין ריח מתקתק של בית מרקחת, המעלה על הדעת תחלואים ופצעים ואיזה ניקיון חשוד. הוא תהה עליו, רחרחו ובחן אותו עד שהכירו, כילה את התה שבספלו ועזב את הכיכר, פונה אל העבר שממול לקתדראלה. בסמטאות הצרות היה הריח מתגבר והולך. בקרנות הרחובות הודבקו כרוזים מודפסים, שבהם הזהירו אבות העיר את התושבים מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הזה, והתרו בהם להמנע מאכילת צדפות ופרי הים ומשתיית מי התעלות. ניכר בהם בצווים הללו, שלא נועדו אלא לטייח את האמת. חבורות חבורות התגודדו אנשים בכיכרות ועל הגשרים; והאיש הזר עמד לו ביניהם, קשוב ודרוך ותפוס שרעפים."
(מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
חופשה (2)
"[…] ואחר כך, כעבור זמן לא רב, הגיע אל הכיכר הנטועה, הוא היה עייף מהליכה, ועלה על חשמלית, ונסע בה עד סמוך להצטלבות של רחוב רוקין, שם ירד וחצה שני רחובות, פקידת הקבלה סימנה לו עוד אתמול את המקום במפה, ונכנס למשרד הנסיעות. חמימות ואלגנציה של משרדי נסיעות שררו שם, אילו אך היה מצטנף לו פה באחת הפינות ולא זז עד לנסיעה, ופתאום חש את עצמו לא רק רצוץ ומוזנח עם התיק הירוק הזה על הכתף, אלא גם זר ועלוב ולא במקומו עד כדי מבוכה, הוא לא היה איש העולם כפי שקיווה להיות.
[…] העייפות התאבנה בתוכו ובלי שום סיבה ברורה, בכוח איזו החלטה רגעית, אולי בשל מראה יפה של תעלה עם גשר ובית מידות שחור שראה מרחוק, בעד החלון, ירד מהחשמלית, וחזר קצת על עקבותיו וצעד לאורך, ובתוך כך הסתכל בתעלה, היא לא הייתה שונה במיוחד מהתעלות האחרות, ובעצים, שהשתקפו במים הירוקים הסמיכים, ובבתים גבוהי החלונות, ואמר לעצמו שזהו כנראה יופייה של העיר, ואחר כך נעמד על שר והסתכל סביבו והשתדל לקלוט בנחת את המראות ולהתענג עליהם, ובעודו עומד כך שאל את עצמו היכן הן העליצות וההתפעמות, אותם ריטוטי התרגשות והתענגות של הגוף והרוח, שצריך היה להיות מלא בהם, וכל כך ציפה להם, ושפעם היה מסוגל להם עד כי באו אליו מאליהם, לפעמים די היה במראה של בית או חלון או רהיט, בחוט של ריח, ריח של בגד או תבשיל או סתם ניחוח לא מוגדר, בצליל, במראה כריכה של ספר, כדי לעורר אותו, והוא המשיך עם הגשר ונכנס לרחוב קטן ושליו, וטייל בו בלי מטרה".
(סוף דבר, יעקב שבתאי, סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

חופשה (1)
"רק שני אמריקאים שהו במלון. הם לא הכירו אף אחד מן האנשים שעל פניהם חלפו במדרגות בדרך לחדרם ובחזרה. החדר היה בקומה השנייה ופנה אל הים. הוא פנה גם אל הגינה הציבורית ואל האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בגינה הציבורית ניצבו דקלים גדולים וספסלים ירוקים. במזג אוויר נאה עמד שם תמיד אמן עם כן ציור. אמנים אהבו את צמיחת הדקלים ואת צבעיהם הבהירים של בתי המלון הפונים אל הגנים ואל הים. איטלקים באו ממרחקים לראות את האנדרטה לזכר חללי המלחמה. היא היתה עשויה ברונזה והתנוצצה בגשם. ירד גשם. הגשם נטף מן הדקלים שלוליות מים נקוו בשבילים הזרועים חצץ. הים התנפץ בקו ארוך אחד אל הגשם ונסוג אל החוף ושב ועלה והתנפץ אל הגשם בקו ארוך אחד. המכוניות הסתלקו מן הכיכר שליד האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בצד השני בפתח בית הקפה עמד מלצר והביט בכיכר הריקה. האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה. 'אני יורדת להביא את החתלתול,' אמרה האשה האמריקאית."
(חתול בגשם, מתוך: 10 סיפורים, ארנסט המינגווי, מאנגלית: אבירמה גולן, פן הוצאה לאור 'ידיעות אחרונות')
נילי מירסקי מקבלת את פרס ישראל לתרגום.
"חדוות המלה מעולם לא מתקה לו כל כך, מעולם לא היטיב כה לדעת שהארוס שוכן במלה, כבאותן שעות אפופות סכנה ויקרות מפז שישב אל שולחנו הלא מהוקצע מתחת ליריעת האברזין, מול עיניו קלסתר אלילו וקולו מתרונן באוזניו, ויצר על פי דוגמת יופיו של טאדז'ו את מסתו הקטנה, – אותם עמוד וחצי עמוד של פרוזה מובחרת, שצלילותה הנאצלת ותעצומות הרגש האצורות בה עתידות היו לעורר כעבור עת לא רבה את התפעלותם של קהל הקוראים. אכן טוב הדבר, שאין העולם יודע אלא את יצירת המופת עצמה ולא את מקורותיה, לא את נסיבות הולדתה; שכן ידיעת מעיינות השראתו של האמן יש בה תכופות כדי לבלבל את הבריות ולהטיל עליהם אימה, וכך לשים לאל את ההשפעות שמאציל הנשגב."
(מוות בוונציה, תומס מאן, בתרגומה של נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד 1988)