"[…] אבל זה אותו זך עצמו שכתב: "תמיד קיימים חובות ותפקידים שאתה נקרא וחש למלא, מהם שאחרים הטילו עליך, מהם שאתה מטיל על עצמך, ברצון או שלא ברצון. והנה דווקא החובה כלפי היופי, ואני מדבר על החובה כלפי היופי להבדיל מן הזכות ליופי שהיא מעין סיסמת בחירות, דווקא אותה אתה נכון תמיד לדחות — עד שירחיב, עד שירגיע, עד שלא יהיו הכרחים דוחקים יותר, עד שיימצא הזמן. אבל כאן, כמובן הטעות. דווקא לזה לא יימצא הזמן. דווקא זה לא ישתהה ולא יחזור. דווקא כאן כל שאבד אבד".

(נסים קלדרון על נתן זך, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

נתן זך.

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

[קטע מהרישום הנהדר של אביבה אורי על העטיפה]

 

קניתי לי במתנה לשנה החדשה ולקראת יום הכיפורים הממשמש ובא, את 'איך עשית את זה?' של הלית ישורון.

---

(ביום חמישי בבוקר, בדרך לעבודה, סטיתי מדרך הישר ונסעתי לכיוון מגדלי וולפסון, החניתי את האוטו לא רחוק מהבית הישן של טדי קולק ושמתי פעמיי ל'אדרבא'. בשעות האלה של הבוקר אפשר למצוא חניה קרובה לחנות, אבל אני אוהבת לצעוד בשדרות רבי משה בן-מימון ולחשוב מחשבות בשמש. נכנסתי לחנות, אמרתי ליונתן בוקר טוב, ותיכף ומיד ביקשתי וקניתי את הספר של הלית ישורון ואת הספר האחרון של נתן זך 'אומרים שממש יפה שם', שקטלו אחר-כך בעיתון של יום שישי בקול תרועה רמה. לא הסתכלתי לצדדים, לא דפדפתי כמעט בשום ספר אחר ולא דיברתי עם יונתן על ספרים, כי הייתי בדרך לעבודה והייתי צריכה להספיק עוד כמה דברים לפני האזכרה. בדרך חזרה לאוטו אפילו לא קניתי שקית שוקו במכולת הקטנה. כשהלכתי שוב בשדרות בן-מימון חשבתי כמה זה נחמד שיש מוכרי ספרים שאפשר לדבר איתם על ספרים ונזכרתי פתאום בתקופה שעבדתי בחנות לספרים משומשים בתל אביב והיה נער צעיר אחד שהיה נכנס מדי פעם לחפש את '12 הכסאות' של אילף ופטרוב לפני שתרגמו אותו מחדש ותמיד נהנינו לפטפט, כבר לא זוכרת בדיוק על מה).

ביום ראשון נסעתי לתל אביב לחגוג עם חברים יומולדת מאוחר. ישבנו במסעדה מתחת לתמונה של גולדה מאיר ואכלנו מטעמים גרוזיניים בצלחות פרחוניות: פרחאלי עם בדריג'אני, צ'רחאלי ומזיאורי, וגם איספנחיס קדה וחינקאלי גבינה וקינחנו בנטיה, למזו והמרקיז דה סאד. קיבלתי במתנה את 'כל השירים ושירים חדשים' של נתן זך. כשהגעתי חזרה לירושלים כבר היה קר.

"זה שבועות אחדים, מאז יצאו לאור שלושת כרכי שירתו של זך, שאני קורא בהם בדריכות הולכת וגוברת. הכרתי היטב את רוב השירים – כל אלה שראו אור בספרים. רבים מהם לימדתי בבתי ספר ובאוניברסיטה. אבל עברו שנים מאז קראתי אותם ברצף של ספר שלם, ומעולם כמובן לא קראתי אותם כמכלול. מיום ליום מעמיק הרושם כאילו נחשפתי לאיזו נוכחות שידעתי על אודותיה רק באופן עמום ואילו עכשיו היא נגלית באמת. בכל יום אני קורא כמה שירים ונעצר מרוב טלטלה. כל מה שחשבתי על שירה, על הלשון העברית, על הספרות הישראלית, עובר בחינה מחדש. לא רק העובדה שמעולם לא הייתי בגילי היום עושה זאת. גם נוכחות השירים הללו בזמן הזה עושה זאת. נדמה שזמנם של השירים הללו לא היה בשנות החמישים, שישים, שבעים וכו', אלא שאז הם נכתבו, ואילו רק עכשיו הם מתחילים להיות. השירים האלה, שהיו כה בני-זמנם כשראו אור לראשונה, ניתקו בקלות מן ההקשר ההוא והם עומדים היום, לאחר שנות דור, וכל נוכחותם אחרת. מצד אחד – דבר בהם לא התיישן. מה שנדמה אז כמודרניזם מובהק, עומד אחרת, כמעט כדבר קלאסי; עתיק מאוד וחדש כאחד. העברית הזכית, הנוגעת בעמקות כה רבה בדיבוריות הישראלית, רק העמיקה. נדמה כי היא שייכת דווקא מתוך הדיבור שבה גם לאיזו הוויה על-זמנית, כלשונו של עגנון. בהירותה הגבישית של השירה הזאת הגבירה במשך השנים את חומרתה. את רצינותה הגדולה. את התוקף הרב האצור בה.'

(מתוך: קריאה זכה, אריאל הירשפלד, מוסף 'הארץ', 13.2.09)

---

(נתן זך, מתוך: כיוון שאני בסביבה, לקוח מתוך מאמר של שמעון זנדבנק במוסף הספרים של 'הארץ' 25.2.09)

 

(נתן זך, 'כל השירים ושירים חדשים', במקור מתוך: כיוון שאני בסביבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)