[איור: עמוס בידרמן]

"[…] במשך השנים תהיתי מהי הדרך הנכונה לפנות אל הקהל הישראלי והאם ייתכן חופש ביטוי לערבי? הייתכן שוויון בחופש הביטוי, על פי הגדרתו הליברלית־דמוקרטית, כאשר נעדרים מרכיבים מהותיים של שוויון? האם ייתכן חופש ביטוי אל מול הידיעה שהבוס שלך, תהיה השקפת עולמו אשר תהיה, הוא יהודי? האם חופש הביטוי אפשרי בהיעדר שוויון כלכלי, בהיעדר חלוקת הוגנת של מעמד ותפקידי מפתח מערכתיים?

אני כל כך מצטער שאני עושה חלוקה גסה בין יהודים וערבים, חלוקה שאיני מאמין בה כלל, אבל אני לא המצאתי את שיטת המשחק של חלוקת פריווילגיות לפי מוצא. חלוקה שחוקיה המפלגים בין שולט ונשלט עוצמתיים גם כשהם אינם מודעים. חלוקת כוח שברורה לפלסטיני, שצורך מגן חובה את העליונות של המדינה היהודית, ואת נחיתותו לעומתה. הטור הזה היה ועודנו כל כך יקר לי, ולו כי בעזרתו ניסיתי להתמודד עם תהיות אלה, לעתים למתוח את הגבול ולבדוק את מגבלות הריסון העצמי ואת גבולות הכוח. הוא חשוב לי גם אם לעתים בזתי לפונקציה שאני ודאי ממלא עבור הקורא, וגם כשהתכווצתי למשמע מחמאות נוסח: "הטור שלך נותן לנו תקווה".

אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים."

(סייד קשוע, טור פרידה, רגל פה, רגל שם, 16.11.17, מוסף 'הארץ')

אפשר אחרת.

טקסט נאיבי. (כתבתי ומחקתי, אולי בסוף שוב אמחק). מלחמה היא מושג אנכרוניסטי, כמו שוביניזם, כמו גזענות. אין לצפות לפתרון ממנהיגים ואנשי צבא, שהמלחמה היא לחם חוקם. הפתרון אולי יבוא דווקא מכיוונם של אמנים ויוצרי התרבות. סייד קשוע עם הטור האישי שלו, תחב רגל ראשונה בדלת. הפתח צר, אבל הוא יגדל. ספרות, אמנות וקולנוע מאפשרים להציץ לחיים של אנשים אחרים ולהתוודע אליהם (הטלויזיה והאינטרנט הם אמצעים פחות אמנותיים, אבל יש להם תפקיד דומה).
היכרות יכולה לעורר אמפתיה, תחושת קירבה והזדהות. מי שמוכר, הוא כבר לא זר.