"[…] ואחר כך שוב חוזרים לדבר. איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודעים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו, אנחנו לא עשינו להם שום דבר, ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו עלינו ככה לפתע פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מעט מעט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתע נפלה עלינו בכל כוחה, ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה עלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כעת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. […] מלחמה רק עושה עוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנעה שום מלחמה. […] אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טעות נוראה לעשות מלחמה, שמשלמים עליה בהכי יקר ביותר שבעולם ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה. […]"

(ס. יזהר, גילוי אליהו, עמודים לספרות עברית בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה ביתן)

"לא, הוא עוד לא גמר לספר ורק צריך רגע. ניכר בו שעוד לא גמר ושרק לא יודע איך לומר, אי אפשר לעזור לו. ורק רואים שיש לו עוד. רואים שהוא כולו בתוך ההכרח לומר עוד ורק עדיין לא מסודר לו. ואולי זה לא הסיפור עצמו, אלא משהו נוסף שצריך להבין מתוך הסיפור, משהו שעדיין לא מוכן. כי הלוא יש דברים שהם הרבה יותר ממה שיודעים לאמור. כמו למשל "מת". אומרים מת, אומרים נהרג, ואומרים הרוג, ובאמת הלא לא יודעים מה אומרים. זאת רק מין מילה שיודעים לאמור וגם אומרים תמיד, ושאומרת שהוא חטף, שהוא יצא מכלל פעולה, שהוא נגמר, שהוא גמור, ושמת זה גרוע מנפצע, וגם שמת זה סופי, ועדיין זו רק מילה, ולאמיתו של דבר כלום לא מובן בה, אלא שרק לא היה מתי לחשוב עליה. וביחוד כשאתה צעיר כזה, רק קצת יותר מילד, מה אתה יכול לדעת על עומק המילה מת, מה זה למות, מה קורה לו כשהוא מת, אבל עזוב, בחייך, לא כעת, אין כעת כוח לכל זה, וזה לא הזמן. ורק כאילו משאירים סימן לזכור שפעם יהיה צריך לחזור ולחשוב על זה באמת, או לשאול אנשים, מה זה באמת הוא מת. מה קורה לו, איזה מין דבר ושאין לו סוף, משהו שכאילו על סף ואגב, האם מצרי מת זה אותו דבר? וגם במת שלהם יש איזה סוד ואיזה לא מובן, או שאצלם זה אחרת והם סתם מתפגרים ונגמר. מי יודע. דבר מוזר מאד. וגם פשוט מאד. פשוט כל כך, מין פשוט כזה שאין אחריו כלום."

(גילוי אליהו, ס. יזהר, עמודים לספרות עברית, זמורה ביתן מוציאים לאור)

"השגיאה שבמלחמה איננה בפוליטיקה ולא בצבאיות וגם לא בצורך בהישרדות, השגיאה היא בעיוורון לחיים, בעיוורון לבני אדם, השגיאה היא בהיתר שכאילו מותר להשתמש גם במלחמה, כשאין ברירה, שמלחמה היא בגדר האפשר, שבתנאים אחדים אין מה לעשות והולכים למלחמה…"

(גילוי אליהו, ס. יזהר, עמודים לספרות, הוצאת זמורה ביתן)

אם הייתי צריכה לבחור, אז שניים: יעקב שבתאי וס. יזהר.

מאה שנה לס. יזהר.

---

"סיפור? לא. לא סיפור. סיפור בלי סיפור. בלי עלילה ובלי גיבורים. אפשר להתחיל בכל מקום ולהפסיק בכל מקום, לא תהיה יותר קדימה כשתקרא יותר ולא תהיה יותר אחורה כשתקרא פחות, הכול פה הוא כל הזמן רק באותו דבר באותו מקום באותו איזה היות-כאן אחד, איש לא זז הלאה מן הכעת ואיש לא זז הלאה מן הכאן, גם כשרואים שהוא הולך, או שהיא הולכת, ואפילו גם כששניהם הוא והיא הולכים שניהם יחד, והלואי והיו, אין קודם ואין אחר כך, סיפור שעשבים לא מוגדרים ותרועות לא ברורות מסתובבים בו חסרי פשר ומוזרים למדי וגם מיני הזיות מפתיעות מתלקחות פתע, פתאום, כן, שכולן, אגב, כולן הן הזיות של בחור אחד, אותו אחד כל הזמן, לא במיוחד אחד מעניין, או מסקרן במיוחד […]"

(מלקומיה יפהפיה, ס. יזהר, זמורה-ביתן, 1998)

"אבל לא. מפני שבדיוק אז נכנסה רוח במורה ההוא. ולא קוהלת שחי אי אז לפני אלף או אלפיים אם לא יותר שנים רחוקות, ואולי היה אפילו מלך בירושלים, ומי יודע מי השפיע עליו ולמה באמת לא לקחו וגנזו אותו, לא, לא קוהלת ההוא עמד בשעה ההיא בכיתה הכפרית, אלא קוהלת חדש צעיר ועז פנים ודמיונו משתולל לפניו. פורץ גדר ישכנו נחש, אמר להם, איזה אמר, שאג עליהם, כי הלא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יישוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת, אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יישוך. כי הנחש לא הגיע לגדר כדי להשתזף, אלא הוא יושב בגדר כדי להפחיד את הפורצים שלא ייפרצו. הו, זו היתה פתיחה. כעת מורה אחד דל למדי בסימניו החיצוניים אבל רוח סערה בתוכו הפנימי, הפך והיה לנביא, בלי שום היסוסים, ועמד כל גובהו הממוצע ונתנבא, לפני תלמידיו, וזה לא חוכמה, ולפני אורחיו החכמים, ולפני הנמצאים בחוץ שלא הפסידו מלה מקולו האדיר, לא בחצר הפנימית ולא בחצר החיצונית ולא בהרים והגבעות הרחק מכאן, והוא הלך וגדל לפניהם, וקומתו נעשתה יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית, והמפליא מכול שכולם ישבו לפניו המומים פעורי פה, בקושי נושמים. היה מין שקט בחדר. היתה הקשבה עד דק. התלמידים הקשיבו בכל גופם האורחים הקשיבו בכל כוחם. הם היו בזה."

(צדדיים, ס. יזהר, זמורה ביתן, 1996)

ס. יזהר על ספרות: "את הזהב הזה מגלים מעטים. הם קוראים לאחרים לבוא אחריהם, אבל אחרים יש להם.. בכלל, ספרות עכשיו היא לא הדבר המושך ביותר, יש לה מתחרים קשים. כשטולסטוי כתב, לא היו אחרים שתיעדו את המלחמה ושלום. לא היתה טלויזיה שתיעדה את המלחמה ושלום, ומי שרצה לדעת את הדברים האלה, קרא את זה אצלו, באופן שהיום אין תיעודים כאלה […] זה היה טולסטוי, ואחד האחרונים לכתיבה מסוימת שנגמרה. הכתיבה של היום היא שונה, היא פונה לקהל אחר, באופן אחר, מכיון שיש לה מתחרים שמתחרים על הזמן הפנוי של האדם. כשיש לך זמן פנוי מוגבל ואתה בא הביתה עייף, אתה פותח את הטלויזיה ולא הולך לקרוא איזה משהו שצריך להבין אותו ולהתפלסף בו וכן הלאה וכן הלאה. אבל תמיד יש מיעוט שמחזיק את הדבר הזה. המיעוט הזה, לא עבר זמנו ולא יעבור זמנו. כי בשבילו כתיבה היא כתיבה בעלת עומק ורוחק ושלושת המימדים, וזה משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו. כשהייתי ילד, לא הייתי יכול ללכת לישון בלי ספר. מצאתי באיזה מקום שהוא מוטל הספר של פיקוויק, של דיקנס, מפורק לחבילות חבילות לפי גיליונות דפוס. לא הייתי הולך לישון, עם מנורת הנפט, אם לא הייתי לוקח את החוברת הזו וקורא אותה. ודיקנס עשה אותי. לא אף סופר עברי. בתרגום ההוא, באופן ההוא, בעברית המצחיקה של המתרגם. אחר כך קראתי דיקנס כמובן, באנגלית, וקראתי בתרגומים מתוקנים. לא היה שום דבר, כמו שהיה בעברית ההיא, המשונה, בתרגום ההוא, שהייתי לוקח לילה לילה, לקרוא אותו, בגיליון דפוס. גיליון הדפוס היה נקרא, הייתי מתפקע מצחוק, מכבה את העששית והולך לישון."

(מתוך ראיון ליאיר קדר, באתר 'העברים', על סופרים וספרות)

"כי גם כשכולם יחד, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשבאמצע כולם, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשכולם שייכים, אחד לא כל כך שייך. או נאמר, גם שייך גם לא שייך, או לא כולו, או לא כל הזמן, גם כשכל הזמן עם כולם. ולא מפני שטוב ככה אלא מפני שזה ככה. וגם כשעצוב לבד, יש אחד שלא מתחבר לגמרי, שלא שייך לגמרי, ותמיד הוא קצת לא. ואיך אחד כזה יבנה את הארץ כשאפשר לבנות ארץ רק עם כולם יחד, ואחד לא יוכל לבנות כלום? או, כאילו הוא רק בשביל להביט, מן הצד, מביט ורואה ושותק ורק כאילו רושם לו כל הזמן וכאילו לתוך מחברת שעוד איננה […]"

(ס. יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן מוציאים לאור)

"שבני אדם, שחיי אדם. שאת הכל תמיד מביאים בחשבון ופחות את החיים של בני אדם. פשוט, את החיים של בני אדם. ומה ערכם לעומת אדמות, שטחים, דרכים וגבעות שולטות. אין טעם לפרט. הלא הכל יודעים. הכל יתיישר כאן לבסוף. ורק לא החיים שנהרגו. […] המתים אינם הדבר שנעצרים עליו, וגם לא חייהם של החיים, כשמגיעה שאלת יום הדין, האם זה מוכרח להיות. ותמיד תמיד יש משהו יקר יותר מחיי בן אדם. ותמיד יש מי ששולח בני אדם והם הולכים. יוצאים חיים בצאתם. חיים ומלאי חיים הם יוצאים. משני הצדדים, קמים ויוצאים. כשזה לא מוכרח. ולא בידי שמיים ולא בגזרת הגורל. זה לא מוכרח. פשוט, לא מוכרח. ולא שווה חיים. […] מלחמה זה לקחת חיים. זה תמציתה. ואיך מרשים ומקבלים שתהיה מלחמה? מי יכול למנוע? מי ישמע לקריאה? אמר גיורא. וכאן בתא המכונית לא היה עוד מה להוסיף."

(גילוי אליהו, ס. יזהר, עמודים לספרות, הוצאת זמורה ביתן)

"בחדר האוכל הגדול בבן שמן היה תמיד פסנתר. ניגנו בו בקבלת שבת ובמנחה המוסיקלית בשבת, ושימש גם לליווי המקהלות בניצוחו של חנן שהפליא לעשות בידו האחת. ואחר כך היה מתכסה הפסנתר במעפורת כמעט לבנה ונדחף הצדה.
מוזר היה ערב אחד לשמוע מחדר האוכל הריק והחשוך קולות פסנתר שנשמעו שונים לגמרי. לאחר ארוחת הערב, פרט ללילי שבת, ליל הריקודים הגדול עד אור הבוקר, היה האולם הגדול והארוך של חדר האוכל נסגר ומחכה חשך לאור הבוקר הראשון, לעת צאת החולבים למשמרת אחרונה והפלחים לראשונה. ואילו כעת, בשעת לילה מוקדמת, היו מתגלגלים משם צלילי פסנתר אחרים, סולמות צלילים נרדפים מנוגנים בעוצמה, בלתי שייכים למקום הזה, לא לקזוארינות האפורות אפלות שמתחת אחת מהן נעצרתי, ולא לדקלים הגבוהים והמרשרשים יבשות, ולא לחצר כולה על דשאיה הריקים ולא לשום כפר הנוער. הם היו שייכים למוסיקה. למוסיקה של מוסיקה. למקומות אחרים, לבתים אחרים ולאולמות אחרים, כאילו נחת כאן לפתע עוף פלא בלתי שייך כלל למקום.
קשה היה להינתק וללכת הלאה מפני שהצלילים שרו בסולמות האלה העולים יורדים משהו שכעת התברר שהיה חסר מכאן או נדיר, קול שכפר קטן ומסוגר אינו מפונק בו, ושמשהו גם בבן אדם, מסתבר, נשאר חסר בלעדיו. מישהו באולם הריק והחשך היה מחמם כנראה את אצבעותיו שגם הן אולי היו מרוחקות מפסנתר כבר זמן מה. והכל היה נראה כמקשיב מופתע לצלילים האלה, של פסנתר כבוי שהנה יצא פתאום והואר. אולי לא היה זה בדיוק הפסנתר למוסיקה כזאת, אולי כבר שימש יותר מדי לעניינים ציבוריים, אולי גם מעולם לא ניגן לבדו בלילה, אבל כעת נעצר כל הלילה להקשיב, אני מכל מקום."

(ס. יזהר, צדדיים, פסנתר בודד בלילה, הוצאת זמורה ביתן)