[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]
"[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).
ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.
[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.
מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"
(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)