mohar

[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]

 "[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).

ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.

[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.

מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)

"בועז לא פחד משיעמום, מהזמן שאותו צריך למלא. הוא אהב את החללים הריקים ואת השעות המתות. הוא חזר ואמר שברור שהוא לא חי בתקופה המתאימה; התאימה לו יותר המאה התשע עשרה, או עדיפה אפילו המאה שקדמה לה. הוא התמחה בביטול זמן והיה גאה בהישגיו. אני נזכר איך הייתי עובר אצלו בדרך מבית החולים הביתה ביום חורף אפל בין הערביים, שעה שבה תל אביב יכולה להיות מילה נרדפת לביתיות, מוצא אותו בדירת הרווקים שלו על הספה בסלון, בנעלי בית משובצות ובחלוק צמרירי, משביע את תאוותו לדברי ימי העולם העתיק בספר חדש על החיתים או על המלחמות הפוניות. מולו על השולחן תה עם לימון בכוס זכוכית, מאחוריו על הכיריים מבעבע סיר עם מרק שעועית, המחבת מוכנה לטיגון חצילים או קציצות, וברקע צלילי המארש התורכי בביצוע ישן נושן של פסנתרנית ברזילאית נשכחת, מתקליט שירש מאביו או מסבו. […]
בועז ידע להצמיד את המילים המדויקות לתחושות הכי דקות, ובמותו לקח איתו את הכישרון הזה שהפך לחלק מחיי. הוא ראה את החיים בעיניים של ילד-קשיש, כלומר במבט הכי נכון, שסקרנות וספקנות מתערבבים בו, וכשחלם על העתיד היה נדמה שהוא חולם על העבר, כאילו העתיד לא קיים באמת. נראה שאיזה חוש אמר לו, שאת זמן האמת של הזיקנה הוא כבר לא יחיה. […]
אחד הספרים האהובים ביותר על בועז היה 'מסע סביב חדרי' של קסבייה דה מסטר, אציל צרפתי שתיעד בחוכמה ובהומור בסוף המאה השמונה עשרה את ארבעים ושניים הימים שבהם הוחזק במאסר בית בעוון דו קרב לא חוקי שבו נטל חלק. 'אם הרוזן ההוא לא היה כותב את הספר, אני הייתי כותב משהו דומה,' הכריז בועז, שכמו מחבר הספר העדיף יותר מכל מסלול אחר את הנדודים בין שולחן הכתיבה לכורסה, ומשם אל מדפי הספרים, למטבח ולמיטה."

(איל מגד, סוף הגוף, הוצאת ידיעות אחרונות)

biderman

[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)

10

רשימה אחרת ליום הזיכרון: מאיר אריאל, חנוך לוין, יהודה עמיחי, יורם ברונובסקי, נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, אהוד מנור, דודו גבע, דליה רביקוביץ', יוסי בנאי, ס. יזהר, עלי מוהר, גרשון שקד