"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)

---

שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

אתמול מ'אדרבא': מה שאבד בזמן | ביוגרפיה של ידידות, נורית גרץ על הידידות עם עמוס עוז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז ובדרך אל החתולים הנפלא, שקראתי כל כך מזמן.

(רשימת העשור שלי: אמא ואיריס, חנה, פרדו, אהובה ומרים, קרן תגר, איריס מור, רונית מטלון, עמוס עוז, אהרון אפלפלד ואריק איינשטיין).

יום חורף, קר ורטוב במידה. כשחזרתי מהמוסך, עברתי ב'אדרבא' לקחת את עולמו של קפקא (שרה לייב, האוניברסיטה המשודרת), וכבר צירפתי אליו גם את עד מוות של עמוס עוז (ספרית הפועלים, 1976), בגלל הנובלה 'אהבה מאוחרת', שאני רוצה לקרוא.

"[…] אז הספר נכתב בדומיית החדר, לבד, והוא גם נקרא לבד. אבל בדרך מן הדממה של חדר הכתיבה אל הדממה של חדר הקריאה, הספר צריך לחצות רחוב סואן מאוד: יחסי ציבור, ראיונות, פגישות עם קוראים, ערבי קריאה, חשיפה, שאלות אישיות, ביקורת ספרותית. זה הרעש שבין הדממה של הכתיבה לדממה של הקריאה. אבל הספר, תזכרו, נכתב תמיד בדממה ונקרא בדממה. נכתב ביחידות, ונקרא, אידיאלית לפחות, ביחידות."

(עמוס עוז, מתוך סרטון שמתעד מפגש איתו בערד)

"[…] כך שאפשר להמציא מין המצאה כזאת שלא תמות התקווה האנושית והישראלית שלנו. התקווה המפוכחת, המושכלת, היהודית מאוד במובן מסוים, אוהבת–האדם ואוהבת–העולם, שיהיה פה טוב למרבית בני האדם. ושכולם, או כמעט כולם, יספרו סיפורים ובוודאי יקשיבו לסיפורים, באמת יקשיבו. ושמתוך כך יתחילו בזה אחר זה לא להכאיב, או למצער להכאיב פחות.

אהבתי אותו אהבת נפש והיינו קרובים קרבת נפש. רובכם יודעים זאת. חשבתי שאעמוד כאן היום ולא יהיו עוד מלים והנה, עוד יש לי. יש לנו מלים ויש בהן הרבה כוח, וכוחן לא הולך למות. אבא השאיר לנו, ויש עוד אחרות, ויהיו עוד ריבואות. מלים משנות מבט, מלים משנות עולם. הן לא ימותו, ואנחנו עוד נגשים פה כמה תקוות. אבא, תודה."

(פניה עוז-זלצברגר על עמוס עוז)

"פעם אחת כשהייתי בן שבע או שמונה, אמרה לי אמא כשישבנו שנינו על הספסל שלפני האחרון באוטובוס של חברת "המקשר" בדרכנו למרפאה או לחנות לנעלי ילדים כי אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש בבוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מלבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם יירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר)

"היו לי מורים גרועים והיו מורים טובים. לי הייתה זלדה. המשוררת זלדה. מורה לספרות כמוה אולי לא הייתה בעולם. אף פעם. היא הייתה המורה שלי בכיתה ב', אני גם הייתי קצת מאוהב בה, ולא הייתה מורה יותר נפלאה ממנה למילים […] אחר כך היה לנו מורה בבית הספר הדתי לבנים "תחכמוני", מרדכי מיכאלי, אני אפילו לא זוכר אם סיפרתי עליו קצת ב'סיפור על אהבה וחושך', או לא. הוא היה צובט לנו בלחיים. אף פעם לא יותר מזה, אבל הוא היה צובט בהתלהבות. מרדכי מיכאלי כל כך אהב לספר סיפורים. כל השיעור שלו היה מספר לנו אגדות, חלק מהן מהמיתולוגיה היוונית וחלק מחז"ל ומאוצר אגדות ישראל, אוצר האגדה של ברדיצ'בסקי, וחלק מהן היו כל מיני אנתולוגיות של אגדות עמים, היום זה נעלם מהשוק, מי קורא את זה כיום? חלק מהן היו כנראה אגדות שהוא עצמו המציא, או שידך ומיזג, או הפך על הראש. הוא כאילו לימד ספרות, אבל הוא התעלם לגמרי מהתוכנית. שום דבר שהיה בתוכנית הוא לא לימד, כל הזמן היה מספר לנו אגדות. שלושת רבעי הכיתה ישנו בשיעורים שלו, אבל זה בכלל לא הפריע למורה מיכאלי. אף פעם הוא לא נזף ולא גער. עוד חלק מהכיתה היו זורקים אחד על השני כדורי נייר, וגם זה לא הפריע לו: שיזרקו. אבל אני הייתי יושב אצלו בפה פעור, הראש שלי תמיד קצת באלכסון, העיניים קרועות לרווחה, והייתי שותה בצמא את הסיפורים שהוא סיפר. פשוט סיפר. הוא לא ניתח, הוא לא הסביר, הוא לא חיטט בשאלה "מה רצה המספר להגיד". אף פעם לא הביא לנו שום מוסר השכל, הוא לא הצביע על "האמצעים האמנותיים" ולא על "התחבולות" ולא על "המנגנון", גם לא ביאר את הרקע הביוגרפי והסוציולוגי וההיסטורי, ויתר לנו לגמרי על הקשרים ועל מוסר השכל, הוא פשוט סיפר."

(עמוס עוז, ממה עשוי התפוח? שיחות עם שירה חדד, הוצאת כתר)

אני אוהבת את עמוס עוז. ודאות קיימת בתוכי, כמו מורה, כמו הורה נוסף. הקול הצלול שלו, שאני מאמינה לכנות שבו, ירושלים והקיבוץ, שהוא חוזר וכותב עליהם, האהבה והמחויבות העמוקה שלו למקום הזה (וגם הילד שהמשיך לחיות בו, כמו בדויד גרוסמן).

 

---

 

"עכשיו יבוא וידוי קטן: אני אוהב את ישראל גם כאשר אני לא יכול לסבול אותה. אם נגזר עלי ליפול יום אחד ברחוב, אני רוצה ליפול ברחוב בישראל. לא בלונדון, לא בפריז, לא בברלין ולא בניו יורק. כאן יבואו מיד אנשים זרים וירימו אותי (וכאשר שוב אעמוד על הרגליים, ודאי יהיו לא מעטים שישמחו לראות אותי נופל).

אני חרד מאוד לעתיד. אני מפחד מפני מדיניות הממשלה וגם מתבייש בה. ואני מפחד מפני הפנאטיות ומפני האלימות ההולכות ונפוצות אצלנו, וגם מתבייש בהן, אבל טוב לי להיות ישראלי. טוב לי להיות אזרח במדינה שיש בה שמונה וחצי מיליון ראשי ממשלות, שמונה וחצי מיליון נביאים, שמונה וחצי מיליון משיחים. כל אחד מאתנו ונוסחתו האישית לגאולה או לפחות לפתרון. כולם צועקים, ורק מעטים מקשיבים. לא משעמם כאן. אכן מרגיז, מקומם, מאכזב, לעתים מעורר גם תסכול וזעם, אבל לא פעם מרתק ומסעיר. מה שראיתי כאן בימי חיי הוא הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהורי והוריהם של הורי חלמו עליו."

(עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות, הוצאת כתר)

עמוס עוז.