shoes

כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב בחדר האוכל, ביום שישי בקיבוץ, אני שוב חושבת איך הקיבוץ הוא כמו מעבדה גדולה להתבוננות באנשים (ולמחרת, קוראת אצל עמוס עוז): "… אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור, הייתי עוזב את הקיבוץ הרבה שנים קודם. למרות שאותי הקיבוץ דווקא ריתק מבחינה אידיאולוגית ומבחינה אנושית – כבר דיברתי איתך על זה. הקיבוץ היה בשבילי אוצר בלום, כי הוא אולי האוניברסיטה הכי טובה ללימודי טבע האדם."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

kohavit purple

"לא מעט מורים לספרות משניאים על התלמידים שלהם את קריאת הספרות לכל החיים. אחדים מהם באו מהאוניברסיטה, והם חושבים שבתיכון תפקידם הוא להכשיר דור של חוקרים. אבל מורה לספרות בתיכון לא צריך להכשיר חוקרים, כמו שמורה למוזיקה לא צריך לטפח מוזיקולוגים או מלחינים. מורה למוזיקה מפתה מאזינים ומורה לספרות צריכה לפתות קוראים. אני משתמש במילה "לפתות" כי תמיד האמנתי שחינוך והוראה הם עניין של פיתוי, עניין כמעט ארוטי. המורה שואף או שואפת להאהיב על התלמידים משהו שאהוב על המורה. כן. לפתות. בעצם, החינוך כפיתוי הוא רעיון של אריסטו. חשבת פעם על זה שהמילון של משרד החינוך מלא פעלים שנשאבים מתחום האלימות המינית? להחדיר ערכים, להעמיק ידע, להשריש אהבת ישראל, לפתוח ולנעוץ ולהרחיב ולזרוע. למה לא להחליף את הפעלים האלה בפעלים מתחום החיזור, הפיתוי וההיקסמות?"

 


 

"אהרן אפלפלד היה מאוד מאוד חסר ביטחון באותם הימים, בכול. הוא לימד אותנו 'תמול שלשום', זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם 'תמול שלשום', בכיתה י"א או י"ב. הוא לימד יפה, הוא לימד ברגישות, אבל מה? הוא היה מהסס. תמיד מהסס. תמיד פוזל הצידה לבדוק אם יש לו לאן לסגת או איפה להסתתר."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

Eliraz

"את יודעת, שירה, בכל ספר יש לפחות שלושה ספרים: הספר שאת קראת, הספר שאני כתבתי, שמוכרח להיות שונה מהספר שאת קראת, אבל יש שם גם ספר שלישי: זה הספר שהייתי כותב אילו היה לי די כוח. די כנפיים. הספר הזה, השלישי, הוא הטוב שבין השלושה. אבל בכל העולם אין אף אחד מלבדי שמכיר את השלישי הזה ואין אף אחד מלבדי שמתאבל עליו… אני לא יודע, אולי יש בעולם סופרים, אמנים, שלא מתפשרים אף פעם… אבל אני, אני יודע שבלי להתפשר אי אפשר לגמור שום עבודה. שום עבודה. וגם את יודעת את זה… חושבים שפשרה היא מילה גסה. בעיקר צעירים אידיאליסטים נלהבים, חושבים שפשרה זה דבר קצת נכלולי, רכרוכיות, אי יושר, אופורטוניזם. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא מילה נרדפת לחיים. וההפך מפשרה זה קנאות ומוות."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

ballash.jpg

"מדי פעם אני שואל את עצמי מאיפה באים הסיפורים, ואני לא כל כך יכול לענות. תראי, מצד אחד אני כן יודע, כי אני כל החיים חי חיי מרגל… אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם, או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב. 

… את יודעת מה, אני אגיד לך ככה, בזמן שאני כותב מאמר, בדרך כלל אני כותב כי אני כועס. הכוח המניע הראשי זה שאני כועס על משהו. אבל כשאני כותב סיפור, אחד הדברים שמניעים את היד הזאת הוא הסקרנות. סקרנות כזאת שאני לא יכול לרוות אותה. נורא מסקרן אותי להיכנס לעור של אחרים. ואני חושב שסקרנות, לא רק שהיא תנאי הכרחי לכל עבודה אינטלקטואלית, היא גם סגולה מוסרית. זה גם אולי הממד המוסרי של הספרות."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

הקריאה בספר השיחות בין עמוס עוז לשירה חדד, היא פשוט תענוג. כמו לאכול בהיחבא ממתק מתחת לשמיכה. קוראת ומדי פעם פורצת בצחוק קצר, מופתע. הכריזמה של עוז מבצבצת גם כשלא רואים או קוראים אותו ישירות. אוהבת את הסיפורים הקטנים, את הדימויים השאולים מעולמות שונים, שהוא יודע לשלוף ולשבץ במקום וברגע הנכון.

(התאור הזה, שמדי פעם נזכרת בו): "בשבועות הראשונים לאחר האסון הידרדר הבית מאוד. גם אבי וגם אני לא אספנו את שיירי האוכל מעל שעוונית המטבח, לא נגענו בכלים שהטבענו בתוך מי הכיור העכורים, עד שאזלו כולם והיה הכרח לדוג מתוך הסחי שתי צלחות, ושני מזלגות וסכינים ולשטוף אותם תחת הברז ולהשתמש ולהחזיר אחר כך אל גל הכלים שכבר העלה צחנה. גם פח הזבל עלה על גדותיו והסריח כי אף אחד מאתנו לא רצה לגשת לרוקן אותו. את בגדינו השלכנו על כל כיסא בבית ואם היה לנו צורך בכיסא, היינו פשוט משליכים ארצה את כל מה שהיה עליו. ניירות וספרים וקליפות ופיסות נייר וממחטות משומשות ותילי עיתונים מצהיבים כיסו את הרצפה. תלתלי אבק אפורים הסתובבו על פני כל מרצפות הדירה. גם כשאסלת בית השימוש נסתמה למחצה, לא נקפנו שנינו אצבע. ערימות של כביסה גלשו מחדר האמבטיה אל המסדרון ושם כבר המתינו להן תילי בקבוקים ריקים, קרטונים, מעטפות פסולות ואריזות ישנות של מצרכי מכולת."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה ועל חושך, הוצאת כתר)

read.png

במקום אפוד מגן, מצטיידת ב'אדרבא' בשלושה ספרים (שאין ביניהם שום קשר. לא של נושא, לא של מקום ולא של תקופה): סיפורה של דודה / פטריק וייט, הברדלס / ג'וזפה טומאזי די למפדוזה, יומן של גוף / דניאל פנק (וגם 'ממה עשוי התפוח?' / עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, שהחלפתי בספר שמרב קנתה לי ליומולדת).


פעם, מיכל, שלמדה איתי בכיתה, אמרה שאני צריכה לקרוא ספרים של פטריק וייט. 'את מאוד תאהבי אותו', היא אמרה. לא קראתי, אבל שמרתי במגירה קטנה קטנה בראש. הבוקר, כשפשפשתי בארגז הספרים המשומשים בכניסה לחנות, קפץ לי ליד 'סיפורה של דודה', שחיכה בסבלנות 30 שנה.

reader

"היהודים לא בנו פירמידות, לא הקימו קתדרלות מרהיבות, לא בנו את חומת סין ואת היכל הטאג' מהאל. הם יצרו טקסטים וקראו אותם יחדיו בחוג המשפחה, בסעודות החג וגם בסעודות היומיום.

[…] יש סיפור נושן שהמורה האהוב, מרדכי מיכאלי ז"ל, סיפר לנו כשהייתי תלמיד בבית הספר הדתי לבנים 'תחכמוני' בירושלים. מסופר בו על אב זקן המצווה לבנו: אם אתה מבקש מחסה מגשם ורוח, הקם לך אוהל או בקתה. אם אתה מבקש מקום לדור בו כל ימי חייך, בנה בית אבן. אם רצונך לדאוג גם לבניך ובני בניך אחריך, בנה עיר מוקפת חומה. אבל אם רצונך להקים בניין לדורות הבאים, כתוב ספר. האגדה הזאת היא אולי תעודת הזהות שלנו: ספרים וסעודות משפחתיות. ספרים וסיפורים שאב ואם קוראים עם ילדיהם סביב שולחן סעודת החג."

(עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות, הוצאת כתר)

('מיכאל שלי' היה הרומן הראשון שניתחנו לעומק במגמה לספרות. קראתי אותו שוב ושוב, לאורך ולרוחב. היו לי כרטיסיות לבנות קטנות לכל דימוי ולכל רעיון חוזר בו. איריס, מרב ואני ידענו אותו כמעט בעל פה. ציטטנו אותו בכל פה. אהבתי את חנה גונן ואת ירושלים שלה. הזדהיתי איתה, למרות שהייתי רק בת 17).