[טובה ינסון, ספר הקיץ]

[…] החיים האמיתיים הם מסביב למיטה. אדם שחי מסביב למיטה, יש לו בכל חדר מיטה. לאדם כזה יש איכשהו הרבה מאד חדרים, אפילו אם הוא עני מרוד. על כל מיטה, אפשר לשכב. מיטה בחדר המיטות. מיטה בחדר העבודה. מיטה בחדר האורחים. ולמה לא מיטה במטבח? מסביב למיטה צריך שיהיה הכל. לא צריך הרבה ספרים. צריך רק את הספרים שאוהבים, אלה הקרויים בצרפתית "ספרי מיטה". לאף איש בעולם אין יותר מ-50 ספרים אהובים. המיטה היא אי בודד. אליו נמלט האדם רק עם מה שיקר לו באמת. ולמה שיקר באמת, יש מספיק מקום על הכוננית הקטנטונת שלידה מיטה. שם יש גם מקום לפטיפון, לתקליטים, למאפרה, לטלפון […]"

(עמוס קינן, ספר התענוגות, הוצאת א. לוין אפשטיין)

"איך להתגעגע. מי שאמר לך שהחוכמה היא להסתפק במה שיש, אתה יכול לירוק בפניו. החוכמה היא להתגעגע למה שאין. וככל שיש יותר, כך נאה ויאה יותר להתגעגע למה שאין, ומה שאין, מרובה לאין ערוך על כל מה שיכול להיות. […] לכן טוב להרבות בנסיעות. מרבה נסיעות, מרבה געגועים. ומה בנוגע לכל המקומות שבכלל אינם? זה באמת נפלא. המקום שאיננו, הוא תמצית כל מה שחיפשת בכל המקומות שישנם, ולא מצאת. אה, המקום הזה שאיננו! […] אבל היפה מכל הוא לעצום עינים, ולהתגעגע בדיוק אל הדבר אותו אתה עושה בדיוק באותו הרגע. בלי הגעגועים האלה להווה, אין ערך גם להווה. אפילו אין צורך לעצום את העיניים. אפשר לעשות הכל גם בעיניים פקוחות, למה לא? פקח עיניך, וחשוב בגעגועים על הנערה שאתה מחזיק בזרועותיך, ועל היין הטוב ששתית. ומדוע בגעגועים? כי העניין הזה לא יחזור שוב. הוא חד פעמי, וזה קרה רק לך ורק פעם, אחת, ורק עכשיו, ורק כך. אתה יכול לחזור על האירוע הזה שוב ושוב בדמיונך, ולפתע היין נעשה צלול יותר ועז יותר, וכל החיים נעשים חריפים יותר. […]"

(עמוס קינן, ספר התענוגות, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970)

[קטע מתצלום שלו]

שבת של חורף. נוסעים צפון-צפונה. הגדול נוהג. נוף נהדר בחלון, כל הירוקים האפשריים. תערוכה יפה ומושקעת של קומיקס במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם. מוזיאון קטן ונעים, כמעט על הגבול, עם אוסף אמנות ישראלית מוקדמת וחפצי יודאיקה (תחריטים עדינים של עמוס קינן). ארוחת צהריים במסעדה דרוזית, שולחן מלא בסלטים (לבנה נהדרת) עם מארח מאיר פנים, ואחריה – טיול רגלי אל תוך הערפל, על פסגת הר מירון. צועדים עטופים במעילים ביער מכושף, מכוסה בטחב ונוטף מים. מקנחים ב'בּוּזָה', גלידה נפלאה בסאסא, מיזם אופטימי של דו-קיום.

ביום אחד בחודש יוני 1967 חזר המחבר, כמו כולם, מהמלחמה. אז ישב לו בבית, והתחיל לחשוב כמה החיים יפים, בעצם. ומפה לשם, עלה בו הרעיון – למה לא לכתוב ספר על החיים היפים, ועל הדבר היפה בכולם, הלא הוא התענוגות. וכך, מאז, יום יום, בעוד האלבומים וספרי מלחמה ממשיכים להרוות את השוק היגע ובעוד הנקרופילים מרעיפים עליו נקרולוגים, חשב המחבר שבעצם הוא יצא למלחמה כדי שיוכל להישאר בחיים, שהרי אין תענוג יותר גדול בחיים מאשר להישאר בחיים. ולהישאר בחיים, כדאי, כי אז יכול אתה ליהנות מיין טוב, וממרק חם, וממוסיקה על חוף הים, ומאישה, ומדג בתנור. בכל הכנות, מוקדשים הדפים האלה לאלה שהלכו ולא חזרו, כדי שכולנו, הנותרים, נוכל להמשיך ליהנות מן החיים, כי זהו בעצם כל מה שרצינו!

 

(עמוס קינן, ספר התענוגות, א. לוין-אפשטיין בע"מ, תל אביב)

[עדה ודן בראשית שנות ה-60, תצלום מתוך הספר]

קוראת שוב ב'לב פתאומי', שכתבה עדה פגיס על חייו של דן פגיס. אישה כותבת את בן זוגה, מנסה לצייר דיוקן. מתבוננת מהצד בשקט, כותבת ברגישות, בתבונה, בכנות. לא מוקסמת, לא רגשנית, ביקורתית ומעמיקה (כאילו משכיבה אותו על שולחן הניתוחים, אבל היד האוחזת בסכין חותכת בעדינות רבה). חושבת גם על 'הכוח האחר' של יהודית הנדל על צבי מאירוביץ', ו'על דעת עצמו' של נורית גרץ על עמוס קינן. הדמיון בין הספרים – אישה כותבת, דעתנית, יוצרת בזכות עצמה, כותבת ממקום עמידתה בצל, על הגבר הכריזמטי, שעומד בקידמת הבמה (ונשאר לא מפוענח לגמרי, גם לאחר חיים שלמים משותפים). אני אוהבת את הנסיון הכמעט בלתי אפשרי לדלג בין המבטים, בין זה של החוקרת, הביוגרפית המרוחקת, למבט האישי, האוהב, הקרוב כל כך למושא הכתיבה (מה שהוביל בשלושת המקרים לחיפוש אחר כתיבה ספרותית ייחודית, אחרת).

[Alexandre Dumas]

אתמול נסעתי לתל אביב וחזרתי מתל אביב עם 'הרוזן ממונטה כריסטו' על הברכיים, כשאני קוראת בו חסרת נשימה. ירדתי מהאוטובוס אבודה. רק אחרי הכנת ארוחת ערב ושטיפת כלים הצלחתי להיזכר מי אני.

---

(סופסוף קניתי את 'ספר התענוגות' של עמוס קינן.)

פרנץ קפקא ('הפצע של קפקא') ועמוס קינן ('על דעת עצמו'), נלחצים זה אל זה בתא האחורי של התיק האפור שלי. מה הם עושים שם ביחד? האם עמוס מלמד את קפקא לזרוק פצצות ולהתענג על אוכל? האם קפקא מכתיב לעמוס מכתבי אהבה?