ביום כיפור רציתי להתכרבל במיטה עם ספר עבה שמספר סיפור, כמו כשהייתי בת עשרה. בחרתי ב'אידיוט' של דוסטוייבסקי (בתרגום החדש יותר, של נילי מירסקי), שגיבורו הוא הנסיך מישקין (שפעם הייתי מאוהבת בו). הצלחתי לצום, הצלחתי להתכרבל והצלחתי לקרוא בשקט את כל הכרך הראשון, אבל לא נהניתי מהספר ולא אהבתי את מישקין כמו אז (אולי השתניתי ואולי אסור לחזור לאהבות ישנות). שני דברים הפריעו לי במיוחד, ואני לא זוכרת אם הבחנתי בהם גם בקריאה הראשונה: 1. הדמיון הברור בין מישקין לישו, והנימה הנוצרית, המטיפנית, שנמצאת כל הזמן ברקע. 2. הרומן נראה לי פתאום כתוב כמו מחזה (אולי בגלל שראיתי אותו בתיאטרון 'גשר', לפני עשרים וחמש שנים?) – דמויות נכנסות ויוצאות כל הזמן, מדברות זו עם זו, אבל נשארות מרוחקות. באמצע השקט של יום כיפור, הספר הביא איתו המולה ורעש בלתי פוסקים, פטפטת שוצפת ברוסית, כרכרות דוהרות והמון דמויות עם שמות פרטיים ושמות משפחה שלא הצלחתי לעקוב אחריהן… כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון, בערך ב-12:00 בצהריים, סגרתי את הספר והנחתי אותו בצד. במקומו לקחתי ליד ספר קטן, עדין ואינטימי – 'חתולה אורחת' של טקאשי היראידה. וזהו, השקט חזר.

"חנויות הספרים ברחוב הזה, בעיר כולה בעצם, הן מושא לקנאה צורבת אצל מי שאינו קורא רוסית; ניגוד מושלם לתרבות המזון המהיר המקובלת ברשתות הספרים אצלנו. בשנות השבעים והשמונים המצאי עדיין היה דל, ורק יודעי דבר ידעו איך להשיג בדלת האחורית ספרים שחפצו בהם. היום ניתן להשיג הכל, ומכיוון שבאולמות הגבוהים והענקיים הללו אין בעיה של אחסון, כל תולדות הספרות הרוסית, במגוון מהדורות ובאינספור תרגומים, פרושה על השולחנות. בימי החורף הקרים, חנויות ספרים הן מקום מצוין להתחמם בו. ובשעות שאנשים יוצאים מעבודתם, מצטופף המון רב מעבר לדלתות העץ הכפולות הכבדות."

(גיל הראבן ומאשה בומן, גדולי הסופרים בסנט פטרסבורג / רשימות מביקור ספרותי ברוסיה, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

 

---

 

"… אחר כך נסיעה ברחוב ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד, מוסקובסקי פרוספקט שמו, משופע בשטויות של אדריכלות סטליניסטית. והנה הרחוב שבו אגור. נאמר לי שזה הרובע של דוסטייבסקי: שם הוא גר וכתב, שם 'נמצא' הבית שבו הרג רסקולניקוב את הזקנה.

הדבר הראשון שמעורר תדהמה הוא המרזבים. רק אדם חסר לב יכול להתעלם מהם. מרזבי פטרסבורג גדולים פי שניים מכל מרזב רגיל, צבעם חרדל, הם שמנים אבל עשויים פח דק כמו נייר, משתפלים עד למדרכה ממש, ופיותיהם נוגעים באבני המרצפת ובאספלט. אחדים מהם קרועים ומרוטשים, חלקם התחתון תלוי על זיז פח דק, אחרים מעוכים, מתוקנים ומטולאים."

(דן צלקה, כאן חי ועבד / ביקור בסנט פטרסבורג, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

אחרי שלקחתי אותו לבית הספר, לא הצלחתי לחזור הביתה. יום יפה כל כך בחוץ, בהיר ושקט. ולמרות שהבטחתי לעצמי לגמור לסדר את ערימת הניירות הגדולה שמחכה לי על השולחן כבר שבוע ולכתוב מיליון מיילים שעוד לא כתבתי, עצרתי בצד הכביש, בכחול-לבן, וירדתי מהאוטו. זמן שלי, סוף הסמסטר, הם באמסטרדם ואני כאן. יש לי מספיק תירוצים. התחלתי עם קפה הפוך ומאפה גבינה, בבית קפה קטן ונסתר מן העין ברחוב חרל"פ, מדפדפת בחוברת 'זמנים' מ-1981 על סולז'ניצין ורוסיה. אחר-כך שוטטתי ברחובות קטנים ברחביה עד שיפתחו את 'אדרבא' וזמזמתי את 'מיקה', ששמעתי קודם ברדיו. ב'אדרבא', אחרי שהצצתי בכל הספרים החדשים וגם בכמה אחרים, קניתי את 'והכלה סגרה את הדלת' של רונית מטלון, 'אידיוט' בתרגום של נילי מירסקי וספר של אליאס קאנטי, 'Notes from Hampstead', שקרץ לי מחלון הראווה. פרגמנטים קצרים שכתב בין 1954-1971. אולי אלמד אנגלית מקאנטי. בכל יום אתרגם לי פרגמנט. ואז נסעתי למוזיאון.

---

 

הקדשה בפתח ספר יפה על עיצוב גרפי של פול ראנד: "to all my friends and enemies".

כשראיתי היום את רייף פינס עם קייט בלאנשט בסרט 'אוסקר ולוסינדה', פתאום הבנתי שהוא היה צריך לשחק את דמות ה'אידיוט' של דוסטוייבסקי בקולנוע (ישראל דמידוב היה מישקין נהדר בתיאטרון). אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

"הקץ לנהיות, לרעות רוח, עת להישמע גם למצוות השכל. וכל זה, כל חוץ לארץ, כל אירופה זו שלכם – אינם אלא תעתועי דמיון, וכולנו, בהיותנו בחוץ לארץ, אך תעתועי דמיון בלבד הננו, יזכור נא את דבריי, בעצמו יראה ויווכח!"

(אידיוט, פ.מ. דוסטוייבסקי, בתרגום ש. הרברג, עם עובד)

 

כשקראתי אתמול בעיתון על תרגום מחודש לרומנים של וירג'יניה וולף (אורלנדו, הגלים, אל המגדלור, מרת דאלווי) נזכרתי בגעגוע במפגש הראשון שלי איתם: בה"ד 11, צריפין, קורס לרכזות כח-אדם, אביב 1985. הקורס היה אינפורמטיבי ויבשושי, הנוף היה חדגוני ומשמים (צריפים ואקליפטוסים), אבל אני שרדתי בזכות ספריה קטנה ומקסימה שהסתתרה בלב הבסיס הצבאי. במהלך הקורס, שנמשך חודש או חודשיים, קראתי כמעט את כל הספרים של וירג'יניה וולף והצלחתי להביס את שיגרת החאקי. כך, באופן שנראה בעיני חתרני, המשכתי להתקיים ביקום מקביל: אנגלי, ירוק-עד, עשיר בפרטים, בתוך שפה מפורקת ויפהפייה.

---

(ספרים נוספים שכרוכים בזכרוני עם המקום הפיזי בו קראתי אותם לראשונה: את 'החטא ועונשו' קראתי בחופשת הקיץ על סיפון אניה ליוון – מרחבי הים והאופק שלא נגמר מתחברים אצלי לנצח לשיחות המיוסרות של רסקולניקוב עם פורפירי פטרוביץ', את 'פרשת מאוריציוס' של יעקב וסרמן קראתי בהפסקות צהריים צבאיות ברחבת מוזיאון תל אביב, שעונה על פסל האשה של הנרי מור שהטילה עלי צל גדול, את 'קתרינה' של אהרן אפלפלד בלעתי בכיכר פרנק סינטרה באוניברסיטה העברית בשעתיים של ישיבה מרוכזת מאחורי עמוד, ואילו 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד נקרא במיטה עם חום של 39 מעלות, מה שהגביר את הלהט בדמותו של רוארק).

זמן שאני אוהבת: יום חמישי, שעת בין ערביים, חוזרת במכונית מהר הצופים הביתה. במשך עשרים דקות נסיעה אני מנותקת מהעולם – לא אמא של, לא בת של, לא מורה של, לא עובדת של אף אחד, סתם חייזרית בחללית שלה. השמיים מתחילים להיות כחולים יותר, פנסים נדלקים, שומעת מוזיקה של ערב, איזה יופי.

---

משהו שכתבתי פעם בתל אביב: פתאום התחשק לי לראות כאן, בגינה הזאת, מישהו יושב וקורא עגנון. מישהו במכנסיים מקופלים, מתחת לעץ האורן הגדול. צל קריר נופל עליו כמו בגינות בירושלים. ושקט. שקט של ספרים. שקט של קיץ בצהריים. ברגליים משוכלות, צמודות לבטן, נשען על גזע העץ, מעיף זבוב מהכתף או מושך מחט אורן שדוקרת אותו בחולצה. תנועות של בבלי שים לב, שקוע כל כולו. פתאום הוא צוחק. עגנון מצחיק, כמו דוסטוייבסקי. אני מסתכלת מאחור, בלי שירגיש. הראש שלו שמוט לתוך הספר והוא נושם נשימות עמוקות ורגועות. מין שלווה כזו בעולם, אדם יושב וקורא עגנון (אני אוהבת את הגינות של ירושלים. גינות יעריות, מופנמות, ולא מטופחות ראוותניות כמו בפרברי תל אביב. גינות חשוכות יש בירושלים, עם אבנים רטובות וברושים).

בינתיים. האם יש מישהו שהגיע כבר אל המחר? מישהו שעובד במקצוע שהוא אוהב, שמצא אהבה, הקים משפחה, בנה בית והוא יכול להרשות לעצמו להתרווח בתוך ההווה ולהגיד לעצמו: עשיתי את זה, הגעתי!  אני חיה ב'בינתיים', בסדק הצר הזה שבין האתמול למחר, שלא מצליח להפוך להווה. בארעיות של עיר זמנית, דירה זמנית, עבודה זמנית, עם שערות שמלבינות וחלומות שמשתרגים כמו צמח מטפס על בית דירות. פעם חשבתי שגיל עשרים וארבע הוא הגיל המבוגר ביותר שאפשר לשאוף אליו, אחר כך הפך גיל ארבעים לגיל שמהווה את פסגת המימוש האישי והנה, אני כבר שם, ואילו העיניים עדיין נשואות הלאה.

 

---

 

בין שתי ערים. תל אביב או ירושלים? ירושלים או תל אביב? נולדתי בירושלים, גדלתי בירושלים, אני גרה בירושלים, אבל אני נושמת בתל אביב. אויר הרים צלול כיין, אבל דווקא בתוך ענני הערפיח אני מתעוררת לחיים. משתוקקת למרחב העירוני הדחוס, לאינטנסיביות האנושית הממכרת, ומאידך לאופק האינסופי שמספק הים. מתגעגעת לעיר שלא נגמרת ואפשר ללכת אותה בלי הפסקה.

 

---

 

חנויות ספרים. את האהבה שלי מצאתי פעם בחנות ספרים.

 

---

שוטטות. הצורך שלי בשוטטות הוא צורך פיזי. אני משוטטת כדי לנשום, משוטטת כדי לחשוב. כשאני משוטטת בטבע, ביערות שמקיפים את ירושלים, או בשדות שמסביב לקיבוץ, אני משוטטת ביחד, מפחדת מהבדידות בטבע, מהריק של המרחבים. כשאני משוטטת בעיר (בדרך כלל תל אביב) אני מוכרחה להיות לבד, להיטמע באנשים, אבל לבד. בשוטטות בנופים ירוקים אני מתרוקנת ממחשבות, מתנקה ומצטללת, ואילו בעיר אני נטענת – ממראות, מאנשים, מקולות – מתמלאת ומתמלאת עד להתפקע.

 

---

 

מה אני קוראת? אפשר לומר שאני מבכרת אוטוביוגרפיות. אבל לא כאלה שפורשות עלילות איש ומעשיו, אלא אוטוביוגרפיות של הרוח. כמו למשל: רשימות של התגלות / אריאל הירשפלד, אבות ואחים / שמעון זנדבנק, ספר האלף-בית / דן צלקה, ברברי בגן / זביגנייב הרברט.