"[…] כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים. ברגע זה ממש, כשאני כותב, בהפוגה לגיטימית מן העבודה הדלילה היום, מלות התרשמות מעטות אלו, אני הוא הכותב אותן בתשומת לב, אני הוא השמח שאיני חייב לעבוד בשעה זו, אני הוא המתבונן בשמים שם בחוץ, השמים הבלתי נראים מכאן, אני הוא החושב כל זאת, אני הוא החש את הגוף מרוצה ואת הידיים קרות עדיין במעורפל. וכל עולמי זה, עולם של בני אדם זרים זה לזה, מקרין, כהמון מגוון אך קומפקטי, צל אחד ויחיד – גוף שקט זה אשר כותב, שאני רוכן אתו, בעמידה, מעל לשולחן הכתיבה הגבוה של בורז'ס שאליו באתי לחפש את כרית הספיגה שלי שהשאלתי לו.

[…] הכל מתאייד לי. חיי כולם, זכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. […] לעתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. […]"

(פרננדו פסואה, ספר האי־נחת, עמ' 36, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

[פרננדו פסואה]

"הנוסע היחיד שהכרתי, שהיה כזה באמת בנשמתו, היה בחור ממשרד בבית אחר, שפעם הייתי מועסק בו. הנער הזה אסף עלוני פרסומת של ערים, ארצות וחברות נסיעות; היו לו מפות – חלקן קרע מעיתונים, אחרות ביקש לקבל מפה ומשם; מתוך ירחונים וכתבי עת הוא גזר תמונות של נופים, תחריטים של בגדים אקזוטיים, איורים של ספינות ואוניות. הוא נהג ללכת לסוכנויות נסיעות, בשמו של משרד בדוי, או אולי בשם של משרד קיים כשהו, סביר שזה היה אותו משרד שהוא עבד בו, ולבקש עלונים על נסיעות לאיטליה, עלונים על נסיעות להודו, עלונים שפירטו דרכים להגיע מפורטוגל לאוסטרליה.

לא זו בלבד שהוא היה נוסע הגדול ביותר שהכרתי, כיוון שהיה גם האמיתי ביותר: הוא גם היה אחד האנשים המאושרים ביותר שהזדמן לי לפגוש. אני מצטער שאיני יודע מה עלה בגורלו, או למעשה, אני רק מניח שהייתי אמור להצטער; למעשה אינני מצטער, כי היום, לאחר שחלפו עשר שנים או יותר מאז הזמן הקצר שהכרתי אותו, הוא בוודאי כבר בן אדם מבוגר, מטומטם, ממלא את חובותיו, אולי נשוי, פיגום חברתי של מישהו – למעשה, מת בחייו שלו. וייתכן אפילו שהוא נסע בגופו, הוא שכה היטיב לנסוע בנשמתו.

אני נזכר לפתע: הוא ידע בדיוק באילו קווי רכבת נוסעים מפריס לבוקרשט, ובאילו קווים חוצים את אנגליה, ומבעד לצורות ההיגוי השגויות של השמות הזרים, היתה הוודאות אפופת ההילה של גדולת נפשו. היום, אכן, הוא בוודאי שרד והיה למת, אך אולי באחד הימים, כשיהיה זקן, ייזכר שלא רק שטוב יותר לחלום על בורדו מאשר לרדת על החוף של בורדו, אלא שזה אמיתי יותר."

(ספר האי-נחת, פרננדו פסואה, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

 

---

 

הם חזרו מאמסטרדם.

 

"ברגעים מסוימים של הרהור, רגעים בהירים מאוד, כמו הרגעים בראשית אחר-הצהריים, שבהם אני משוטט ברחובות, כל אדם מביא לי חדשה, כל בית מעניק לי חידוש ולכל שלט יש הודעה בשבילי. […]
בצללים המעורפלים של האור העומד לגווע בטרם יקדים אחר-הצהריים ויהפוך ללילה, אני נהנה לשוטט בלי לחשוב בינות למה שהעיר הופכת להיות, ואני מתהלך כאילו אין תקנה לשום דבר. העצב הפזור המלווה אותי נעים יותר לדמיוני מאשר לחושי. אני משוטט לי ומדפדף בתוכי, בלי לקרוא, בספר עם טקסט שפזורות בו תמונות מהירות, ואני מגבש עליהן מושג שלעולם אינו מגיע לכלל שלמות."

(פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

1. איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא הטרונום של פרננדו פסואה?
2. אם פרנץ קפקא ופרננדו פסואה היו חיים כעת, האם הם היו כותבים בלוג?

(אם הייתי איש עם שפם, היינו נראים בדיוק אותו דבר, פרננדו פסואה ואני).

 

חבר חדש. את 'ספר האי נחת' של פרננדו פסואה כבר לקחתי ליד הרבה פעמים (בגלל מה ששמעתי עליו, בגלל ההטרונימים שהקסימו אותי ובעיקר בגלל התצלום שעל העטיפה), ובכל פעם, משום מה, הנחתי אותו בחזרה. אתמול קניתי אותו. לא ממש ברור לי איך לא הכנסתי אותו לחיי עוד קודם, יש בו כל מה שאני צריכה.

חבר ישן. פרופסור טימופי פנין, של נבוקוב, עם קרחת הברונזה המבהיקה והשיניים התותבות הנוצצות בחיוך רחב, הוא אחד הגיבורים (או בעצם אנטי גיבורים) הספרותיים הכי מקסימים שאני מכירה. בכל פעם שאני מחפשת ספר מוכר להתחפר בו בתקופה של עייפות וחוסר ודאות, אני חוזרת אליו. אין לי מושג איך יצאה תחת ידו של נבוקוב המבריק, המיזנטרופ והשחצן (האהוב עלי, כשלעצמו) דמות כל כך אנושית, מעוררת חמלה ואהבה, כמו טימופי פנין.