"… אני חושבת שבשבילי ספרות חשובה, בזה שהיא מלמדת אותי איך לחיות, באופן הכי עמוק שיש. כן, איך לחיות. היא מלמדת אותי על החיים. ובמובן זה, וירג'יניה וולף או דיקנס, זה אותו דבר, באופנים שונים. זה מלמד איך לחיות. על הרבגוניות של החיים, על ההשתנות של החיים, על הכאב, על היכולת לשאת בכאב, אי היכולת לשאת בכאב, על המוות. לפעמים היא מלמדת איך למות. זה התפקיד שלה.

אני חושבת שמספרי הסיפורים, תמיד לימדו את הדברים האלה. ה-Story Tellers, הם לימדו את השבט, את הקהילה, איך לחיות. כי בסופו של דבר אנחנו נושאים את החיים שלנו באמצעות סיפור. אדם שאין לו סיפור, הוא סכיזופרן. נכון? אם הסיפור שלנו נשבר, השפיות שלנו נשברת. אנחנו כל הזמן רוקמים סיפורים. צריך שיהיה בספרות, מה שוירג'יניה וולף אומרת, יושר פנימי. אם יש יושר פנימי, יש את כל הדברים. אבל לשנות את החברה? אני יודעת… מספיק שמזיזים תודעה של בן אדם אחד. "

(רונית מטלון, מתוך ראיון שערך איתה דורי מנור, מרץ 2017)

oneman

"אם להישאר בעולם טבעי ואורגני – אני מעדיפה למות. תרבות היא טבע של אדם. אדם הוא מטרה של עצמו או חומר למשהו גבוה, מופלא ומבריק יותר מהמציאות. […]
הטבע שלי זה עיר. עיר אירופית. עיר שיש לה כמה חיים. ארכיטקטורה. חיים סימבוליים שהספרות נתנה לה. לונדון, למשל, זה לא סתם לונדון, זה לונדון שבנה אותה דיקנס. או פאריז שבנה אותה בלזאק. אפילו קייב, קצת, עיר בלי מיתוס, אבל עם חלקים מיתולוגיים."

(מאיה קגנסקיה בראיון להלית ישורון, איך עשית את זה? ראיונות 'חדרים', הספריה החדשה)


 

pencil

"אנחנו מתוכנתים לרצות עוד. תמיד. החמדנות וחוסר הסיפוק גם הם נוצרים מפני שאנחנו לא מזהים את היופי של מה שקיים בנו, מבפנים. כך אנשים מרגישים שהם לא טובים מספיק, שהם לוזרים, שהם לא מצליחים להתחרות בתחרות הגדולה של העולם — ואז הם שוקעים בדיכאון. אסור שהשמחה שלנו תהיה תלויה בבן הזוג שלנו או במה שיש לשכנינו או אפילו בנשיא ארצות הברית. השמחה שלנו תלויה בנו. בכך שנקבל את מי שאנחנו. כל אחד מאיתנו הוא האדם היפה ביותר ביקום. המיוחד ביותר. ברגע הזה ממש ביתי כאן, אצל מי שמארח אותי, וישראל היא ארצי. למה? משום שאני לא יודע מה יהיה מחר. האם בכלל אחיה מחר? אלוהים, אללה, ישו, בודהה — אף אחד מהם לא יודע לענות על השאלה אם אחיה מחר. זהו טבעם של החיים, חוסר הקביעות. צריך להעריך את ההווה. את מה שיש עכשיו. אם מקור האושר שלנו חיצוני, לעולם לא נהיה מאושרים. אם מקור האושר של מישהו הוא נעורים, הוא לעולם לא יהיה מאושר, משום שאנחנו מזדקנים מהרגע שבו נולדנו. לבי מלא שמחה. היא לא תפסיק כי גדל לי שיער לבן."

(מתוך 'איילת שני בשיחה' עם נזיר טיבטי, סופשבוע 'הארץ' 2.2.17)

izhar.jpg

ס. יזהר על ספרות: "את הזהב הזה מגלים מעטים. הם קוראים לאחרים לבוא אחריהם, אבל אחרים יש להם.. בכלל, ספרות עכשיו היא לא הדבר המושך ביותר, יש לה מתחרים קשים. כשטולסטוי כתב, לא היו אחרים שתיעדו את המלחמה ושלום. לא היתה טלויזיה שתיעדה את המלחמה ושלום, ומי שרצה לדעת את הדברים האלה, קרא את זה אצלו, באופן שהיום אין תיעודים כאלה […] זה היה טולסטוי, ואחד האחרונים לכתיבה מסוימת שנגמרה. הכתיבה של היום היא שונה, היא פונה לקהל אחר, באופן אחר, מכיון שיש לה מתחרים שמתחרים על הזמן הפנוי של האדם. כשיש לך זמן פנוי מוגבל ואתה בא הביתה עייף, אתה פותח את הטלויזיה ולא הולך לקרוא איזה משהו שצריך להבין אותו ולהתפלסף בו וכן הלאה וכן הלאה. אבל תמיד יש מיעוט שמחזיק את הדבר הזה. המיעוט הזה, לא עבר זמנו ולא יעבור זמנו. כי בשבילו כתיבה היא כתיבה בעלת עומק ורוחק ושלושת המימדים, וזה משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו. כשהייתי ילד, לא הייתי יכול ללכת לישון בלי ספר. מצאתי באיזה מקום שהוא מוטל הספר של פיקוויק, של דיקנס, מפורק לחבילות חבילות לפי גיליונות דפוס. לא הייתי הולך לישון, עם מנורת הנפט, אם לא הייתי לוקח את החוברת הזו וקורא אותה. ודיקנס עשה אותי. לא אף סופר עברי. בתרגום ההוא, באופן ההוא, בעברית המצחיקה של המתרגם. אחר כך קראתי דיקנס כמובן, באנגלית, וקראתי בתרגומים מתוקנים. לא היה שום דבר, כמו שהיה בעברית ההיא, המשונה, בתרגום ההוא, שהייתי לוקח לילה לילה, לקרוא אותו, בגיליון דפוס. גיליון הדפוס היה נקרא, הייתי מתפקע מצחוק, מכבה את העששית והולך לישון."

(מתוך ראיון ליאיר קדר, באתר 'העברים', על סופרים וספרות)


"אני יציר של שנות השישים. אני שייך לדור הקולאז', לאלה שניסו גם לחבר חיבורים לא אפשריים וגם לעשות את הפירוקים לאפשריים. כלומר, אלה שלא חיפשו רק קשר בין דברים אלא גם ניגוד ושוני וזרות ומרחק. גם כתיבתי וקריאתי ומהלכי מחשבתי נובעים משם – יש בהם קפיצות, דילוגים ובועות שבתוכן מתקיימת הפוגה באמצעות נושא אחר. הנה, בנקודה זו, החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן למנוחה ולדבר לרגע על יופי.
[…]
אינני מבקש לעסוק כאן בצ'רלס דיקנס, אלא בעובדה שלפעמים אנחנו חוזרים לספרים ישנים ומוכרים לטובה מסוג 'בין שתי ערים', לצורך מנוחה ולצורך עונג ישיר ומיידי. לקרוא את דיקנס זה ללכת על בטוח, ומי לא ירצה להיות מעט בטוח מפעם לפעם, בין הרפתקה להרפתקה."

(בית בגליל, יומן, יאיר גרבוז, הוצאת אחוזת בית)

מה לעשות? נהנית להתמסר לצ'רלס דיקנס, מפקידה עצמי בשקט בידיו האמונות על מלאכת הסיפור. מניחה לו להוביל אותי, לטלטל אותי, לתעתע בי, למתוח… עד הקצה. לפני שלושה ימים לקחתי את 'בין שתי ערים' מהספריה, קראתי בו בנתיבי התחבורה הציבורית, עד שבא אל סופו המר. עולה לאוטובוס, יורדת מהאוטובוס, עולה לרכבת, יורדת מהרכבת, נוסעת לתל אביב, חוזרת, וכל המהפכה הצרפתית דולקת בעקבותי.

"צ'רלס דיקנס כתב רשימה על הבית היפה הזה (הבית של יוליה בוורונה), הסופר שבזכותו הכרתי בנעורי את דייוויד קופרפילד, חברי הטוב ששנים החבאתי בתוך שני כרכים שמישהו נתן לי מתנה לבר מצווה. מי האיש שבזכותו הכרתי את דייוויד קופרפילד, מי נתן לי את התורה, את סידור התפילה של אותם ימים. עם דמויותיו של דיקנס יצאתי למסע היכרות של הטוב והרע, הן לא הסתירו ממני דבר, התאהבתי בדיקנס שסיפר על כל מה שכבר ראיתי אך לא העזתי לחשוב שראיתי, הוא סיפר על אטימות, תככנות, נצלנות… דייוויד קופרפילד עמד לימיני ואוריה היפ לשמאלי."

(ספריית הלב, בנימין שבילי, סדרת 'מסה קריטית 11×16', הוצאת זמורה ביתן ואוניברסיטת בן גוריון)


 

"דיקנס עצמו אהב יותר מכל את "דייוויד קופרפילד", שגם היה הספר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שלו."

(מיה סלע, 'גלריה' 7.2.12)

london

לקרוא את 'אוליבר טוויסט' בעמידה, באוטובוס דחוס וצפוף, לצד קוראי תהילים. לקרוא את 'אוליבר טוויסט' בסניף הדואר, על המדרגות בחצר ביה"ס של הילד, מתחת לשמיכה בלילה. לחשוש לגורלו של אוליבר, לצחוק, להיבהל, להתענג על הסרקאזם וההומור של דיקנס (ולהמתין בחוסר סבלנות ל'דיוויד קופרפילד', שיעשה עלייה ויתורגם מחדש, אף הוא).

dickens

"איסטווד אוהב את צ'ארלס דיקנס. לכן יש בסרט סצינות שבהן ג'ורג' שוכב בלילה במיטתו ומקשיב להקלטה של "דוריט הקטנה", אחד מספריו הנפלאים והמורכבים ביותר של דיקנס, שעוסק כל כולו בשבריריותו של האנושי, כפי שקורא אותו השחקן הבריטי דרק ג'קובי. אחר כך ג'ורג' אף מבקר בביתו של דיקנס בלונדון וצופה בג'קובי עצמו קורא מספרו של דיקנס. איזה יופי. איזה חופש נפלא להציג על הבד את מה שאתה אוהב פשוט כי אתה אוהב אותו."

(אורי קליין על 'מכאן והלאה' של קלינט איסטווד, 'גלריה' 2.1.11)