london

לקרוא את 'אוליבר טוויסט' בעמידה, באוטובוס דחוס וצפוף, לצד קוראי תהילים. לקרוא את 'אוליבר טוויסט' בסניף הדואר, על המדרגות בחצר ביה"ס של הילד, מתחת לשמיכה בלילה. לחשוש לגורלו של אוליבר, לצחוק, להיבהל, להתענג על הסרקאזם וההומור של דיקנס (ולהמתין בחוסר סבלנות ל'דיוויד קופרפילד', שיעשה עלייה ויתורגם מחדש, אף הוא).

dickens

"איסטווד אוהב את צ'ארלס דיקנס. לכן יש בסרט סצינות שבהן ג'ורג' שוכב בלילה במיטתו ומקשיב להקלטה של "דוריט הקטנה", אחד מספריו הנפלאים והמורכבים ביותר של דיקנס, שעוסק כל כולו בשבריריותו של האנושי, כפי שקורא אותו השחקן הבריטי דרק ג'קובי. אחר כך ג'ורג' אף מבקר בביתו של דיקנס בלונדון וצופה בג'קובי עצמו קורא מספרו של דיקנס. איזה יופי. איזה חופש נפלא להציג על הבד את מה שאתה אוהב פשוט כי אתה אוהב אותו."

(אורי קליין על 'מכאן והלאה' של קלינט איסטווד, 'גלריה' 2.1.11) 

port.jpg

"אין ויכוח בשאלה מהו מצח גבוה. זה גבר או אישה בעלי תבונה תרבותית מולדת, הדוהרים במוחם מקצה הארץ אל קצה בחיפוש אחר רעיון. משום כך הייתי גאה כל ימי בכינוי מצח גבוה. משום כך, אילו יכולתי הייתי שמחה להיות בעלת מצח גבוה יותר. אני מכבדת ומוקירה את גבוהי המצח. כמה מקרובי משפחתי הם גבוהי מצח; וכמה מחברי, אך לא כולם. להיות בעל מצח גבוה, מצח גבוה אמיתי וייצוגי, גבוה מצח כשייקספיר, דיקנס, ביירון, שלי, קיטס, שרלוט ברונטה, סקוט, ג'יין אוסטן, פלובר, הארדי או הנרי ג'יימס – אם ננקוב רק בשמותיהם של כמה גבוהי מצח בעלי מקצוע אחד שנבחר באקראי – הרי זה מעבר לחלומות הפרועים ביותר של דמיוני. ואף על פי שהייתי שמחה להתפלש באבק ולנשק את טביעות רגליהם, שום אדם נבון לא היה מכחיש שהעיסוק הנלהב שלהם – הדהירה ברחבי הארץ בחיפוש אחר רעיונות – מוביל לא אחת לאסון. אין ספק, הם היו סיפור של כישלון חרוץ.

קחו לדוגמה את שלי – איך הוא הרס את חייו! וביירון, שנכנס למיטה עם אישה אחת ואחר כך עם אחרת, ומת בביצות מיסולונגי. וקיטס, שאהב שירה ואת פאני בראון בלי רסן, עד כי ערג עד כלות וגווע משחפת והוא בן עשרים ושש. ושרלוט ברונטה – ממקור מוסמך ביותר נודע לי ששרלוט ברונטה היתה האומנת הגרועה ביותר בכל האיים הבריטיים, אולי חוץ מאמילי. וסקוט – הוא ירד מנכסיו והותיר, לצד קומץ רומנים נפלאים, בית אחד, אבוטספורד, שהיה אולי הבית המכוער ביותר ברחבי האימפריה.

אך די בדוגמאות הללו – איני חייבת להוסיף ולטרוח כדי להוכיח שגבוהי מצח אינם מסוגלים, מסיבה זו או אחרת, להתמודד כראוי עם מה שמכונה החיים האמיתיים. ומשום כך, וכאן אני מגיעה לעניין שמרבים להתעלם ממנו משום מה, הם מכבדים בכל לבם את מי שמכונים נמוכי המצח ותלויים בהם לחלוטין. במונח מצח נמוך כוונתי כמובן לגבר או אישה בעלי חיוניות תרבותית מולדת, הדוהרים במרדף אחר המחיה מקצה הארץ אל קצה. ומשום כך אני מכבדת ומוקירה את נמוכי המצח – מעולם לא הכרתי בעל מצח גבוה שלא עשה כן. ובמידה שאני גבוהת מצח (ואני מודעת היטב למגרעותיי בעניין זה), אני אוהבת מצחים נמוכים; אני לומדת אותם; באומניבוס אני יושבת תמיד ליד הכרטיסן ומנסה לגרור אותו לספר לי מה פירושו של דבר – להיות כרטיסן. ובכל חברה שאני מוצאת את עצמי, אני מנסה לדעת מה פירושו של דבר – להיות כרטיסן, להיות אם לעשרה עם שלושים וחמישה שילינג בשבוע, להיות סוכן מניות בורסה, להיות אדמירל, להיות פקיד בנק, להיות תופרת, להיות דוכסית, להיות כורה, להיות טבח, להיות זונה. כל מה שנמוכי המצח עושים מעניין ומפליא אותי יותר מכל, משום שבהיותי גבוהת מצח, איני מסוגלת לעשות את הדברים הללו בעצמי."

(וירג'יניה וולף, מתוך 'מצח בינוני', מכתב שנכתב לעורך עיתון ולא נשלח, הופיע ב'מות העש', בתרגום: כרמית גיא, הוצאת כתר)

davy-micawber.jpg

[דייויד קופרפילד ומר מיקובר, רישום של פרנק ריינולדס]

א' וא' נסעו עם ע' וע' לסופשבוע בלונדון. אני לא נסעתי, אבל זה לא הפריע לי לקפוץ הבוקר לבית של דיקנס, ישר מהמיטה. איזה כיף, אפשר לבקר בכל החדרים בבית, לעלות ולרדת ברעש במדרגות, ואפשר להתקרב לכל תמונה שתלויה על הקיר, כאילו שעומדים מולה (הסיור הוירטואלי מאוד משכנע, אבל המוזיאון נראה לי קצת מאכזב, כי הוא יותר מוזיאון של תמונות וחפצים מאשר בית משוחזר).
לעומת זאת, לבית של רודיארד קיפלינג בסאסקס (שבו ביקרתי גם במציאות), יש אתר פחות מושקע, אבל הגינה שלו נפלאה, יש בו המון חדרים שנשתמרו כפי שהיו בחייו של קיפלינג ואפשר לדמיין אותו מסתובב בהם בנעלי בית (ויש גם מדריכים פנסיונרים בריטיים להפליא, ששמחים לחלוק עם המבקרים את כל מה שהם יודעים על מגירת הגרביים או הרגלי הכתיבה שלו).

 

מתי יתרגמו מחדש את כל הרומנים של צ'רלס דיקנס? אני אשמח אם 'דיוויד קופרפילד' יהיה הראשון בסדרה, הוא אחד הספרים שאני הכי אוהבת:

"Whether I shall turn out to be the hero of my own life, or whether that station will be held by anybody else, these pages must show. To begin my life with the beginning of my life, I record that I was born (as I have been informed and believe) on a Friday, at twelve o’clock at night. It was remarked that the clock began to strike, and I began to cry, simultaneously".

(David Copperfield, Charles Dickens)