"[…] פניו של פסח, אומר קנז, מגיעות לאיזה מקום שבו הן "מנושלות מכל צורה". כלומר: מופשטות.

חשבתי לא מעט על עניין זה של ההפשטה, של "הנישול מכל צורה". להרגשתי, הרגע הזה של נשיאת המבט לעבר המופשט בפרוזה הגדולה של קנז הוא גם נקודת החיבור, נקודת המעבר בעולם הסיפורי אצלו, מהפיגורטיביות הבלתי רגילה והמפורטת כל כך של הזהות האנושית (הריאליזם) אל מה שהיא חותרת אליו. אותו מקום שאליו היא חותרת, מעליה או מתחתיה של אותה זהות אנושית פרטנית ופיגורטיבית כל כך, הוא מקומו של המופשט, המרחיק מעבר לעצמו, שיש הקוראים לו מטפיזי.

הבקשה הסמויה, הכמעט לא נפסקת, אחר דממת הצורה ביצירתו של קנז היא אולי האופן העמוק ביותר שבו תופסת הפרוזה הנפלאה הזאת את מושג החסד."

(רונית מטלון, מתוך הרצאה במלאת 75 לקנז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, הקשרים, הוצאת עם עובד)

shape

"קובי מידן: ונדמה לי שאחד הדברים המאפיינים אותך כסופרת, לא היחיד, אני לא יודע אם הבולט, הוא ודאי בולט, זה הנסיונות שלך לחדש צורנית כל הזמן, זאת אומרת, החיפוש, לא כמו שאומרים היום את המילה הזאת, החפירה, לחפש את יסודות הצורה הנכונה לספר […] תספרי סיפור, נו מה, למה להקיז את הדם על החיפוש הצורני הזה כל הזמן?

רונית מטלון: אבל גם אני אומרת את זה, נמאס לי מעצמי! […] אני פשוט רואה איך כל פעם מחדש, הדבר הזה של לחשוב על הצורה הספרותית, של לא לקבל את הצורה הספרותית של הרומן כמובנת מאליה […] הוא פשוט, אני מצטערת להגיד, פשוט אובססיה שלי. יש לי המון מחשבות על הצורה, זה מרתק אותי, והאמת היא שעד שאני לא מוצאת בתודעתי איזה פתרון צורני, אני גם לא יכולה להתחיל לכתוב. זה לא העניין של אין לי מה לספר, יש לי המון סיפורים, הבעיה היא לא הסיפור, אלא איך לספר אותו. […] אני צריכה להגיד שאני קצת מעודדת ושמחה מזה שגם גדולים, רבים וחכמים ממני, כמו וירג'יניה וולף, למשל, יש סופרים כאלה, שהדבר הזה של לפתור את הצורה, בדיוק קראתי כעת שוב את היומנים שלה, מאוד מאוד העסיק אותה. […] אבל באמת, תשמע, הדבר הזה של להמציא את הצורה של ספר, הוא לא דבר טכני, הוא לא דבר חיצוני, כנראה שזה המהלך, או הזרימה, או התנועה, של הנפש שלי. תראה, לכתוב בסופו של דבר, זה לשחק בארגז חול והמשחק שלי בארגז החול הוא כזה […]"

(מתוך ראיון של קובי מידן עם רונית מטלון, בתוכנית 'חוצה ישראל', 2014)

03.jpg

"לגיבורות ילדותי, ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", ואן שרלי מ"האסופית", היה אתר פיסי שבו התרחשה והופקדה ההנבעה העצמית הזאת: עליית הגג. היו עליות גג בבתיהן של הנערות האלה, אותם בתים רחבי מידות של צפון אמריקה וקנדה ששימרו בתוכם חום תמידי של חפצים ובני אדם כנגד החורף האינסופי שאפילו הוא, כמדומה, לא נתפס כאויב אלא כיריב שיש לנהוג בו בכבוד הראוי. עליית הגג, לפחות כפי שדימיתי אותה בעיני רוחי, היתה המקום הגבוה והנמוך ביותר בבית בעת ובעונה אחת, מקום חורג וחריג בחלל הביתי, וזאת, בלי להיות מקום מוקצה ובלי להיחשב ככזה. עליית הגג היתה גם אקס טריטוריה של החלל הביתי וגם זיקוק והחרפה של המושג "בית", המקום שבו היחיד מסמן את יחידותו: מסמן אותה, לא מתריס באמצעותה.

זה משהו שלמדתי: שהקצאה עצמית עשויה להיות חירות. ועוד דבר: שגלות מרצון מהעולם, לשעות או לימים, עשויה להיות מעטפת, רחם, לא חשיפה אלימה. וכך, בתוך העטיפה של עליית הגג, כמו בבושקה, נחו עוד שתי עטיפות, זו בתוך זו: העטיפה של הקריאה וההיבלעות בקריאה, והעטיפה של העולם הפנימי שנבט בתוכה וקרא "אני" מתוך מקום של מלאות ההוויה – עולמה של הנערה הקוראת, הנתונה לעצמה. 

בדימוי זה של הנערה הקוראת בעליית הגג היה משהו מפעים: היא לא "נשלחה" לעליית הגג, היא שלחה את עצמה, נטלה לעצמה את ההיתר לסגת מהעולם, ולא מתוך הקשר של ויכוח איתו (לפחות לא גלוי), כדי לחלוש על עולמה היא."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

hayovel.jpg

"באחד הפרקים ב"קול צעדינו", פרק ששמו "אותו ספר (3)", אמרתי הכי טוב את מה שאני מנסה להגיד כאן עכשיו. הפרק הזה עוסק בביקור של מוריס, אביה הנעדר והנוטש של הילדה, בצריף. האב מביא לילדה במתנה ספר, כלומר את טעמו, צבעיו, ריחותיו ובעיקר תשוקותיו של העולם הגדול. זוהי פגישתה הראשונה של הילדה עם ספר, ובעצם עם אביה. הילדה בספר, שלעתים היא "הילדה" בגוף שלישי ולעתים היא "אני", הדוברת המבוגרת, מכילה בתוכה בעצם את שלוש הקואורדינטות האלה שעליהן ניסיתי לדבר כאן: האוטוביוגרפיה, הזיכרון והקריאה. המפגש עם העולם באמצעות הספרים הוא שנותן לשני המרכיבים הראשונים, האוטוביוגרפיה והזיכרון, את פשרם ואת משמעותם."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: על קריאה, זיכרון ואוטוביוגרפיה, אפיק ספרות ישראלית)

daf

"התחלתי לכתוב "ברצינות" בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.

[…] בהתחלה, בראשית הכתיבה, לא היה לי יום ולא לילה. כל דקה ביממה רציתי להיות עם "זה". העתקתי לנקי על דפים לבנים דקיקים וחזרתי והעתקתי לנקי בנחישות עצומה ובתשוקה. משפט שהתעקם שבר את לבי ושיגע אותי. דשתי בו שוב ושוב עד שהוצאתי לו את נשמתו. עם הזמן והשנים למדתי שהדבר החשוב בכתיבה הוא לא רק השליטה אלא גם ההרפיה: פשוט לעזוב. לעזוב דווקא באמצע התנופה של הכתיבה, ללכת. לחזור לזה מחר, או מחרתיים. לתת לפתרונות להתגלות מאליהם, ולא לרוץ אחריהם עם קלשון."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה, אפיק ספרות ישראלית)


"[…] ואכן, הפח במטבח, שרוקן לפחות שלוש פעמים ביום, נגדש בניירות צהובים "מבוזבזים" שעל רובם נכתבו לכל היותר שלושה משפטים. זה היה העניין: מאבקי העיקש במלאך נסב רוב הזמן על פרוצדורות ונימוסי שולחן, לא פחות משנסב על תכנים, כלומר: על כתיבה תמה. היה ועדיין יש לי כתב יד מזעזע: לא ממש בלתי קריא אך כה מכוער! קשה לתאר עד כמה פצע אותי כיעור זה, שנתפס ממש כאלמנט של טומאה כשהפעולה הפיסית של הכתיבה היא סוג של התקדשות: הטון הנכון של המשפטים עלה בקנה אחד לגמרי עם צחות האותיות, ואני העתקתי לנקי וחזרתי והעתקתי לנקי, ימים על ימים. עד היום, למרות שנטשתי את שיגעון הכתיבה התמה, נדמה לי שיש משהו במעשה הכתיבה, "היצירה" בכלל, שמצריך, ממש מחייב, שוליים רחבים של תנועות שווא, בהייה, חלומות בהקיץ, בזבוז: בזבוז זמן, אנרגיה, יעילות במובן המקובל שלה, חלל, כסף לפעמים, בקיצור – כל מה שנרתם מראש לתכלית מוצהרת. ה"בזבוז" איננו אלא השוטטות הזאת באפלה או בחצי אפלה שבתוכה מגלים או לא מגלים לבסוף את האובייקט."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: הסיפור הראשון, אפיק ספרות ישראלית)

eggplant

"הוא המשיך לשכב על הספה, תולה את מבטו בחלון הכהה הגדול שמולו, מקשיב לדממת הבית (נדיה בלעה שני כדורי שינה), שחידדה באופן מוזר את ריחו המיוחד, הבלתי ניתן להגדרה, הרמזני ועם זאת העשיר כל כך של הבית הזה. היו בתמהיל הריח הזה אזכורים ורמזים, רק רמזים ואזכורים לריחות שונים, שחמקו והתפוגגו ברגע הגדרתם: מושק, חצילים מטוגנים, נוזלי ניקוי חריפים, טחב, מטהרי אוויר בריח לוונדר, פריחת היסמין או מגנוליה (מה זה מגנוליה? תהה), תסיסת חומץ, משחת וולטרן לכאבי שרירים, חלב רתוח, אצטון, זיעת נעלים חמצמצה, כורכום, מי ורדים, ועוד מרכיב שלעתים הזכיר ריח דפוס טרי ולעתים האין-ריח הצלול והקפוא של השלג."

(והכלה סגרה את הדלת, רונית מטלון, עורך: דרור משעני, סדרת נובלה, הוצאת כתר)


 

(זו תמצית הריחות שמתקשרת לי לחנה, בחדר שלה אצל סבתא נעמי: ריח הספונג'ה של ריצפה שבדיוק שטפו אותה, ריח ויקס להקלת הצטננות, וריח בבינג'אן, חצילים מטוגנים).

ale.jpg

"… ברור שיש אנשים שמילים מסוימות הן שלהם, או שיש מילים אחרות שיוצאות מהם וזה זר, מוזר ולא מדויק, כאילו בוקע ממקום אחר. אני חושבת שילדים חשים בזה. בתור ילדה הייתה לי תחושה שלסבתא שלי, לאמא שלי, לאבא שלי, לאחי, לאחותי, יש מילים מסוימות שהן רק שלהם, והן חלק מהריהוט של הנפש שלהם. זו הזהות הזו בין המילה והסובייקט.

אני מוכרחה להגיד לך שאחד הדברים הכי מדכאים שלי בעולם זה לפגוש אנשים שאין בהם שום צד של ילדים. כלומר, המשחק. יש גם ילדים שנולדו פרופסורים מן המניין. יש אנשים שאין בהם את הדבר הזה, שאולי בכל זאת אפשר להעמיד משהו על הראש והוא יהיה אחרת […]

התחושה שלי היא שזו פוזיציה שקיימת עוד לפני שאתה כותב משפט אחד. אני יכולה לשחזר את הפוזיציה הזו מאז הילדות שלי, של המסתכלת, המתבוננת, השומעת. ראיתי את העולם כסיפור מגיל מאוד צעיר… מגיל צעיר ראיתי את עצמי מבחוץ וראיתי הכל מבחוץ […]

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי לשחק בהם, רואה ואינה נראית. אולי זה הדבר הזה של הספרות, להיות כל מיני אנשים."

(רונית מטלון בראיון לסיגל נאור פרלמן, 'הילדות נוכחת בכל מה שאני כותבת', מתוך 'דפים למחקר בספרות', כרך 20, תשע"ז, החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה)