twotwo

"[…] רונית מטלון היא הראשונה שידעה את זה: שנשים כותבות צריכות אימהות, וצריכות אימהות בתרבות. אנחנו צריכות משפחה; וצריכות גם אבות, וגם אחים – אבל בלי האימהות, בלי האימהות אנחנו פשוט לא יכולות. כי בלעדיהן אין לנו מובן; בלעדיהן אנחנו לא יכולות, בפשטות, לדבר. רונית מטלון העמידה לעצמה, קודם כל, אם: את ז'קלין כהנוב; ומשלב מסוים, העמידה את עצמה, במלוא כובד הראש והאחריות, כאם עבור אחרות. אֵם חיה, שהיא לא רק טקסט, חיה ונושמת עם ביוגרפיה וכאבים ובחירות ששיתפה בהן, כל הזמן; לפעמים בחירות אידיוטיות להחריד, שהיא הראשונה שידעה שהן אידיוטיות להחריד, ושיתפה בהן, כל הזמן. ולא אם מלטפת או מנחמת, נדמה לי שלהיפך; אלא אם שהיא עוגן: עוגן של אמת, בתוך מים עכורים של שקרים וחצאי שקרים. מי-שקר שהיו שלולית, שהפכה לאגם, ובשנים האחרונות לים, ים גדול, גדול, ועכור, של שקרים וחצאי שקרים – וגרועים מכל הם חצאי השקרים – כי כבר קשה, כמעט בלתי אפשרי כבר, להבחין; בתוך ים השקר העולה על גדותיו הזה היא היתה תמיד, יציבה לגמרי, כעוגן: עוגן צלול, פשוט, מובחן לגמרי וחד משמעי וחמור מאוד, של אמת […]"

(נעמה צאל, רונית מטלון היא הראשונה שידעה את זה: שנשים כותבות צריכות אימהות, תרבות וספרות 'הארץ', 5.1.18)

open

"[…] הייתי בת עשרים ושלוש, אולי עשרים וארבע. הייתי כלה שעמדה לסגור את הדלת, אבל עוד לא סגרה. גם עוד לא ידעתי את זה, שבסוף אני אסגור את הדלת, והייתי במצוקה איומה. הייתי עדיין בחדר המרכזי, זה שמפניו נסגרה אחר כך את הדלת, דיברתי היטב בשפה שלא היתה שפתי.

למדתי באוניברסיטת תל אביב אז, והסתובבתי בספריה. היו שם תלי תלים של ספרים, רבים מהם, לא אמרו לי דבר, דיברו, כך הרגשתי, באותה שפה שאינה שלי, שבכל זאת – איכשהו – ידעתי לדבר בה היטב.

השתהיתי במקרה באיזור של כתבי העת לספרות, פתחתי, כמעט בבלי דעת, את כתב העת "מכאן", הגעתי, כמעט בבלי דעת, לשיחה, שיחה של מיקי גלוזמן עם רונית מטלון. השתהיתי רגע; כמה רגעים. התיישבתי ברווח הצר, הדחוק, שבין מדפי הספרים מימין ומשמאל. באיזשהו שלב, הידיים שלי התחילו ללפות את שולי כתב העת. נלכדתי במשהו – משהו חדש לגמרי, זר, לא קשור לאותה שפה שידעתי לדבר בה, ובה בעת גם אינטימי מכל, מוכר לאין שיעור, משהו שלא ידעתי שלא היה לו קודם, כבר זמן רב מאוד, הד. קפאתי אולי, קראתי כמו מתוך קיפאון. כמו אדם שהולך הרבה זמן, הרבה זמן, הולך ומסתובב, מתהלך לו בעולם, ואז פתאום מפציעה שמש חזקה, פתאום מוגשת כוס מים, פתאום יש אוויר צלול ורב – והוא לא ידע, הוא לא ידע שקודם לא היה כמעט אוויר, לא היו מים, השמש האירה במשורה, דרך חרכים צרים. הקול של רונית: הקול המדבר. לפתתי חזק את שולי כתב העת.

עבר זמן; דברים קרו. הייתי כלה שסגרה סוף סוף את הדלת. ונשארתי בחדר הצדדי, השקט; בחוץ נשמעו קולות החדר המרכזי, אבל הם לאט לאט הלכו והתרחקו ממני. הייתי שרויה בשתיקה; אבל איך מתחילים לדבר, אחרת, באותה שפה אינטימית מאוד, ובכל זאת עדיין לא ידועה? איך פותחים דלת אחרת, אל חלל מרכזי אחר, שבו אפשר, באמת, לדבר?"

(נעמה צאל, רונית מטלון היא הראשונה שידעה את זה: שנשים כותבות צריכות אימהות, תרבות וספרות 'הארץ', 5.1.18)

togeth

"מהו המובן מאליו; הוא המים, האוויר, השמש; החלב שהתינוק יונק בבלי דעת מרגע צאתו לאוויר העולם. הוא ההכרחי.

הוא גם המובן – הוא עומקו של המובן – זה שמובן, בלי לדעת שיש כאן בכלל איזה תהליך של הבנה, הוא הידוע בבלי דעת, פשוט מאליו; לפני התרגום, לפני ההגירה מן התשתית אל יצירתם של תילי התלים של השפה האחרת, אל כל מה שמובן, לא מאליו.

רונית מטלון היא עבורי המובן מאליו. היא אחת מן היסודות. היא ההכרחית.

בחודשיים האחרונים, מאז שנודע לי על דבר מחלתה, אני בהלם: ההלם של ההתוודעות הפתאומית אל המובן מאליו: התוודעות מלאת האימה, אל קיומה של שמש, אל קיומם של מים, אל קיומו של אוויר, האוויר החמקני שאי אפשר להבחין בו, אולי רק דרך האבק שסובב בתוכו בספירלות – אי אפשר לראות אותו, אבל גם לא לשרוד בלעדיו, לא יותר מ-3 דקות.

כבר הרבה מלים נערמו בזמן הקצר הזה שמאז מותה, הרבה מלים נכתבו. וכבר אני מתרחקת במשהו מתחושת היסוד הזו שאני מנסה ללכוד עכשיו, שכנראה חייבים להתרחק ממנה כדי להישאר חיים. על המובן מאליו להישאר מובן מאליו, ההתוודעות היומיומית אליו – זו כנראה אחת הדרכים שאנשים משתגעים. אני נדחקת לכן לכתוב, במהרה, ללכוד משהו מהיסוד הזה של הזעזוע, ההכרה האמיתית בסדר הגודל, בשיעור הנכון, של האובדן […]"

(נעמה צאל, רונית מטלון היא הראשונה שידעה את זה: שנשים כותבות צריכות אימהות, תרבות וספרות 'הארץ', 5.1.18)

"… אני חושבת שבשבילי ספרות חשובה, בזה שהיא מלמדת אותי איך לחיות, באופן הכי עמוק שיש. כן, איך לחיות. היא מלמדת אותי על החיים. ובמובן זה, וירג'יניה וולף או דיקנס, זה אותו דבר, באופנים שונים. זה מלמד איך לחיות. על הרבגוניות של החיים, על ההשתנות של החיים, על הכאב, על היכולת לשאת בכאב, אי היכולת לשאת בכאב, על המוות. לפעמים היא מלמדת איך למות. זה התפקיד שלה.

אני חושבת שמספרי הסיפורים, תמיד לימדו את הדברים האלה. ה-Story Tellers, הם לימדו את השבט, את הקהילה, איך לחיות. כי בסופו של דבר אנחנו נושאים את החיים שלנו באמצעות סיפור. אדם שאין לו סיפור, הוא סכיזופרן. נכון? אם הסיפור שלנו נשבר, השפיות שלנו נשברת. אנחנו כל הזמן רוקמים סיפורים. צריך שיהיה בספרות, מה שוירג'יניה וולף אומרת, יושר פנימי. אם יש יושר פנימי, יש את כל הדברים. אבל לשנות את החברה? אני יודעת… מספיק שמזיזים תודעה של בן אדם אחד. "

(רונית מטלון, מתוך ראיון שערך איתה דורי מנור, מרץ 2017)

zarina

"[…] עכשיו אתה מבין שזה לא בגלל שאין לי דעה טובה על הרומן הרגיל, אני שפוטה של הרומן של המאה ה-19, אבל בגלל שאני יודעת, כמו שאמרתי לך קודם, שאני לא יכולה באמת לעשות אותו. כי אני אדם שבור, אני אדם של התקופה שלי ואני לא יכולה לזייף את זה. הזמן נשבר, במבנה הזה, הזמן הלינארי נשבר. אני גם בכלל חושבת שזה שהזמן אצלי נשבר, זה בגלל שאני סופרת יותר ריאליסטית, לא פחות ריאליסטית, כי בעצם המצב האותנטי של בני האדם הוא שהזמן הפנימי שלהם הוא זמן שבור. שאנחנו חיים בעת ובעונה אחת בהרבה סוגים של תודעות ובכל מיני סוגים של זכרונות. שהנפש שלנו, התחביר שלה הוא שבור. הוא לא כמו תיקיה של פקיד בעירייה, שהכל שם מסודר, אלפביתי. כמו שהרומן ההוא היה רוצה שנאמין, שחיים של בן אדם זה משהו שאתה יכול לכרוך אותו, כאילו לשים אותו בכריכה, בצורה מסודרת, מנקודת הפתיחה שהיא הלידה ועד המוות. זה יפה מאוד הלידה והמוות, אבל אנחנו יודעים שבחיים יש הרבה נקודות פתיחה והרבה נקודות סיום והרבה נקודות סיום שהן נקודות פתיחה."

(רונית מטלון, מתוך ראיון שערך איתה דורי מנור, מרץ 2017)

morante

לא קראתי עדיין את סדרת הספרים 'החברה הגאונה' של אלנה פרנטה וגם לא יודעת אם אקרא, אבל אני נהנית לקרוא אודותיה. ביום שישי התפרסמו שני טקסטים יפים, של רונית מטלון ושל אלון אלטרס, המתרגם של הסדרה.

"צריך להודות – וההודאה הזו הרבה פחות מכאיבה מכפי שנדמה – שהרומנים הנאפוליטניים של פרנטה מעוררים אצלנו את יצר הרכילות על הדמויות ואפילו מטפחים אותו בשקידה: רחש־לחש־נחש של המיית רכילות בלתי פוסקת עובר במדורת השבט של קהילת הקוראים הבינלאומית המצטופפת סביב הרומנים האלה, בשפות שונות, במבטאים שונים. ואין בזה, בעצם, שום דבר רע באמת: רכילות, הלוא, לצד גילוייה הנלוזים, היא אחת הדרכים הנפוצות להפוך את הזר והמנוכר שבמרחב האנושי סביבנו למוכר ולאינטימי יותר, להצטופף ליד אחרים ולרכך את הפחד הבודד מהמוות.

ובכל מה שנוגע לספרות ולממד הרכילות שבה – נדמה שרק מודרניסטים אדוקים במחצית הראשונה של המאה ה–20 עשויים להחזיק באמונה שיש לעקור את הרכילות מלבו של הרומן הריאליסטי של המאה ה–19. כי זה מה שעשה המודרניזם בין השאר: הכריז מלחמת חורמה על יסוד הרכילות, החיוני והמפרה כל כך ברומן הישן, ופורר אותו
לאבק (אולי משום גזילת בקבוק המציצה של הרכילות מפיות קהל הקוראים הרחב, יש טינה מתמשכת מצדו, בת קרוב למאה שנים, כלפי המודרניזם הספרותי)".

(המילכוד הנאפוליטני של אלנה פרנטה, רונית מטלון, מוסף ספרים, 'הארץ', 6.4.17)


"לשם כך יש לשים לב תחילה למקום המרכזי שתופסת העיר נאפולי ושכונת העוני שלה ביצירה, לא פחות מהדמויות האנושיות הרבות המאכלסות את דפיה. פרנטה מודה שתיאוריה את נאפולי שואבים את השראתם מ"ילדות בברלין", יצירתו של מבקר הספרות היהודי הגרמני ולטר בנימין על ביקוריו עם האומנת שלו בגן הבוטני של ברלין ועל ברלין כמקום שהוא תרבות וטבע בעת ובעונה אחת, כמרחב שצריכים ללכת בו לאיבוד כשם שאדם מאבד את דרכו בסבך היער. לא לדעת למצוא את דרכך בעיר, אומר בנימין, הוא דבר שאין לו משמעות רבה אבל יש צורך בכישרון מסוים כדי ללכת בה לאיבוד כשם שהולכים לאיבוד ביער, כששמות הרחובות נשמעים באוזני המטייל שאבדה דרכו כחריקות ענפי העצים היבשים תחת הרגליים ביער".

(תמיד תהיה בעיר הזאת, בפינה נידחת זו, אלון אלטרס, מוסף ספרות ותרבות, 'הארץ', 6.4.17)

drawing.jpg

"אני לא יודעת, לא נכנסתי לחדר, אבל אני חושבת שאני יודעת משהו על מצב התודעה הזה, להיכנס למקום סגור. מאוד אהבתי להתחבא בארונות כשהייתי ילדה. אהבתי להיות בחשיכה, בריח השמלות והמעילים של אמא שלי, המצעים. זה לא כל כך מה עשיתי שם אלא מה הייתי. יש ערך גדול בהסתגרות. התרבות שלנו חושבת שיש אמת גדולה, שיש ערך גדול בלהיות בחוץ, 'לצאת מהארון', ואני רוצה להגיד לא, לפעמים נורא מעניין להיכנס לארון, יש בזה לא פחות אמת, בטח בעידן הנראות הזאת כשכל אחד יוצא מהארון בכל מיני מובנים. להיכנס, גם זה מעניין. לא יכולתי לפרוץ את הדלת של מרגי בדיוק כמו שהמשפחה לא יכלה. סופרים לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים. יש איזו חוקיות פנימית של העולם, אני מאמינה, שאם עושים את מלאכתם נאמנה, צריך לציית לחוקיות הפנימית. לא רציתי לפרוץ את הדלת".

(ראיון עם רונית מטלון, גילי איזיקוביץ, מוסף גלריה, 'הארץ', 7.10.16)