"[…] אחרי האכזבה שאני נוחלת מספר אחר ספר שאני מתחילה לקרוא ולא גומרת כי אינו כתוב די טוב, רדוד או חסר עניין, אינו מעורר את ההתרגשות ההיא המרעידה את הגוף ומסמירה את העור שחוויתי בצעירותי כשקראתי את הקלאסיקה ובבגרותי את המודרנה, לקחתי לידי את הספר "אאורה פלוס", שתי נובלות ושני סיפורים מאת קרלוס פואנטס, ויליאם פוקנר ופושקין, כולם בתרגומים מעולים (עזה צבי, מנחם פרי, נילי מירסקי וטל ניצן), שיצא בספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה, ב-2005. התחלתי ב"ורד לאמילי", סיפורו הקלאסי של ויליאם פוקנר, ועזה היתה שמחתי בפוגשי שם במודָעי משכבר הקולונל סרטוריס. בן למשפחה בדיונית שדרכה התאהבתי בכתיבתו של הסופר האמריקאי הדרומי הזה. ואז עלתה בזיכרוני רנה ליטוין, ממתרגמי פוקנר. ליטוין, ידידתי המנוחה, ספר של רשימות, שירים ותרגומים מן העיזבון שלה ראה אור עתה זה, "געגוע של נהר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 300 עמודים).

שם הספר מרעיד בי משהו. אני מיד שומעת את קול זרימת המים ובעת ובעונה אחת רואה אותם שוטפים וחשה את התנועה שלהם חותרת הלאה הלאה, ואיני יודעת איזה נהר אני רואה, האם זה השְפְּרֶה, האלבה, הריין או המיין, או התמזה, או הירקון, או איזה נהר שבדמיון, ואני נמלאת געגועים. המלה געגוע בעייתית לאוזני, ששומעות מיד געגוע של ברווזים, ובגלל התכונה הסודית שלי לשמוע, לראות, להריח ולחוש בעת ובעונה אחת אני מוכרחה לדחות אותה, ועם זאת היא מעירה בי את מה שהיא צריכה להעיר — געגועים.

נמלאתי ערגה כשהתחלתי לקרוא את "ורד לאמילי", ערגה לימים שבהם התרגשנו מסִפרות והתאהבנו בגברים בדויים, כמוני שאהבתי את הנסיך אנדרי בולקונסקי או את עקביא מזל או את התאומים לבית סרטוריס (הרומאן הראשון של פוקנר), והיה עם מי לדבר על כך ואת מי לשתף ולגרור להתלהבות, למשל את רנה ליטוין, שאת קולה אני שומעת עכשיו, מתוק, מפתה ובעל הֵדגשים יוצאי דופן, יותר משאני רואה את פניה היפות. מה שהיה נהדר ומביך כאחד ברנה היה התלהבותה לאין גבול מן הספרות עד איזה חוסר יכולת להפריד ביניהם."

(רות אלמוג, יומן, תרבות וספרות 'הארץ', 19.7.21)

suitcase

"[…] אדמיאל קוסמן החזיר אל זיכרוני את ימי שישי המופלאים, שבהם התקיימו שיעוריו של פרופ' שלמה פינס בצריף שחור ששכן על ראש גבעה באבו כביר, ושאליו היו עולים בכמה מדרגות. שיעוריו של פרופ' שלמה פינס התקיימו בימי שישי בין השעות עשר לשתיים־עשרה. הוא היה מאחר לפעמים, מכיוון שהגיע לשיעור מירושלים. היינו מחכים לו בצפייה ובדריכות. היינו כמדומני שבעה תלמידים לתואר שני בפילוסופיה שבחרו בשיעור הזה, ופניו של אף לא אחד מאתנו היו מכוונות אל התחום הרחב לאין שיעור של פרופ' שלמה פינס — פילוסופיה יהודית ואסלאמית. ידענו עליו שהיה מלומד משכמו ומעלה, אבל איני חושבת שהיה בינינו מי שאכן הבין את גדולתו. קלטנו איכשהו שהוא עוסק בעניינים אזוטריים, רחוקים מאתנו מכל בחינה. […] בעינינו, התלמידים, הוא היה תמהוני. גם כיום מעטים מתמצאים בתחומים שחקר.

דרכו בחינוך לפילוסופיה היתה גם היא שונה מזו של כל מורה אחר. הוא לא לימד. הוא הטיל על כל אחד מאתנו להכין שיעור בנושא קרוב ללבו, בתנאי שהוא יסכים.

פרופסור פינס בא לשיעורים עם מזוודה כבדה מלאה בספרים. הוא היה מניח את המזוודה על השולחן שלו, מתיישב על הכיסא הרעוע, פותח את המזוודה, מוציא את הספרים שבה, אחד לאחד, ומניחם על השולחן. ואז היה פונה אלינו ואומר: "ובכן, תורו של מי היום ללמד אותנו דבר תורה". מי שהגיע תורו היה קם, עומד לידו, מציג את הנושא וקורא את השיעור שהכין. לא היה כל קשר בין השיעורים שהתלמידים הכינו. הוא התייחס אלינו בכבוד ובשתיקה ואנחנו הרמנו עינינו אליו ביִרְאָה."

(רות אלמוג על שיעוריו של פרופ' שלמה פינס, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 20.1.20)

yellow

הטקסטים היפים של רות אלמוג בעמוד האחורי של מוסף 'תרבות וספרות', שמצטרפים למחרוזת פרטים של חיים-ספרות-טבע-זכרונות בהקשרים אישיים, חופשיים, מתבדרים ברוח.

"באותו זמן למדנו אני וכמה מחברי מן החוג לתיאטרון הגייה אצל משה הלוי מ"הבימה". השיעורים התקיימו בשבת אחר הצהריים ובתום שיעור אחד ירדתי במדרגות הרחבות המעוגלות אל המדרכה, ושם חיכה לי אהרן. לבשתי חליפה צהובה שתפרה לי התופרת שלי גברת איינהורן, שבעלה היה נגר אמן, שסיפר לי שלמד את מלאכת אמנות העץ בספרד שאליה הגיע אחרי המלחמה. הוא בנה לנו את ארון הספרים שהותקן בדירה הישנה ואשר תוכניתו שורטטה על ידי בנימין תמוז, ידידו של אהרן.

על החליפה הצהובה שלבשתי פעם באחד משיעוריו של הבימאי היי קיילוס בחוג דרמטי בבית תבורי, אמר לי קיילוס: "רק משוגעים כמו ואן גוך אוהבים צהוב". נעלבתי מאוד, ובכל זאת הוספתי לבוא לשיעוריו כי היו מרתקים.

ישבתי עם דוד נכדי אל המחשב ועשיתי איזו שגיאה והמסך נעשה לבן. מאחורינו ישבה אליענה. דוד פנה אליה ואמר: "אמא, תראי מה שאמא שלך עשתה".

(רות אלמוג, רק משוגעים כמו ון גוך אוהבים צהוב, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 29.9.19)

light blue

"[…] "חולות הזהב" הם סיפורים קטנים ויפהפיים, תמימים וטהורים. הם טהורים במובן זה שהם אינם חותרים לשום מקום, אינם מבקשים להעביר מסר, אינם מגויסים לשום דבר ואינם נגועים באידיאולוגיה או בפוליטיקה. הם מחויבים אך ורק לעצמם ולאני הפנימי של המחבר. הם סיפורים שהיתה בהם רעננות וסטייה מן התלם שבו הלכו בני דורו האחרים, והם אלה שפתחו לבני דורי ולי שער. הם התירו לנו לכתוב על עצמנו, על ילדותנו, על סביבתנו בלי כחל ושרק. הם היו מעין כתב־רשות לכתוב בלי מניע, לכתוב כדי ליצור יופי, לכתוב את עצמנו בלי מעצורים. אלה סיפורים אוטוביוגרפיים באופן בלתי מוסווה וללא כל בושה. בושה? כי בזמנים ההם היתה בושה בהיחשפות מעין זו שב"חולות הזהב". בושה בסיום כְמו זה של הסיפור "חולות הזהב" עצמו: "הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו יבשות, ללא כעס, אך בלבו ידע שהוא בוכה".

(רות אלמוג, תמוז נתן לנו את הרשות לבכות, מוסף תרבות וספרות המוקדש לבנימין תמוז, 'הארץ' 5.7.19)

ruthalmog

 

"כשנפל מבטי על הקופסה השקופה שבתוכה נחו המעמולים הקטנים באבקת סוכר, הופיעה מיד הגברת אפשטיין מן הקומה השנייה של דירתנו הראשונה שבקומת הקרקע ברחוב השופטים 8 בתל אביב, שם גרנו בשנות השישים. בעקבות הגברת אפשטיין הגיעה נגינת הכינור של בנה יהושע, שהיה מתאמן לאחד הקונצרטים שבהם ניגן, ואחריהם נקהלו ובאו כל תושבי הבית ובעקבותיהם כמה מתושבי הרחוב."

(רות אלמוג, מוסף ספרות ותרבות, הארץ 11.10.17)

frank.jpg

[Frank Auerbach by Frank Auerbach]

"ההעזה שאני מדבר עליה היא פשוט העזה בציור. אני ביישן מטבעי. אני מפחד מגבהים, איני יודע לשחות, איני יודע לנהוג, אני מפחד מכלבים  גדולים. נראה לי נבון להימנע מחופים, מגשרים ומרועים גרמנים. ציור הוא דרך בטוחה יחסית להיות אמיץ".

(פרנק אאורבך, ציטוט מתוך: פרנק אאורבך מדבר וצייר / רות אלמוג, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.6.15)