"… לשגרה יצא שם רע. דרוש ריגוש, חידוש, מימוש עצמי. שגרה זהה לשעמום, להליכה בתלם, לאפרוריות. שגרה מעלה דמותו של פקיד זוטר בגוברניה רוסית, של ביורוקרט נוקשה במונרכיה האוסטרית־הונגרית. שגרה קוצצת כנפיים, חונקת כל שינוי. שגרה היא סתם פיהוק — עד שמגיעים לזיקנה. ואז השגרה משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה.

הבית המגן, ההליכה הבטוחה בחשכת לילה בלי להיתקל בדברים, שעת הקימה, הרוטינה (ביטוי ידידותי יותר משגרה) של שחייה, מקלחת, ארוחת בוקר, כתיבה. החפצים במקומם הקבוע, פעם בשבוע כביסה, פעם בשבועיים ניקיון יסודי, פעם בחודש מספרה, שנים אותה התספורת. הפנים המוכרות של הירקן, פקידת הדואר, החשמלאי. המכונית העתיקה. חדשות של חמש. שיחת הטלפון הקבועה בשעה שבע בערב. עוד יום של שגרה נינוחה. לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד השיבושים."

(רות בונדי, מתוך טקסט אישי, שהתפרסם במלאת שנתיים למותה, במוסף 'הארץ')

"[…] לפני כחודש התקשרה אלי טל בשן, עיתונאית ובתה של בונדי, שבשנה האחרונה עסקה במיון ובסידור הספרייה העצומה והמגוונת שהותירה אמה. בשן שאלה אם ארצה לצרף לספרייתי את מדף ספרי הבישול והגסטרונומיה של אמה, וכמובן שנעניתי בחדווה להצעה הנדיבה. כמו בונדי עצמה — אם אפשר לשפוט על פי מראה חדר הספרייה בביתה — יש לי נטייה כפייתית לאגרנות ספרים, ואספן ספרים אינו יכול לסרב להזדמנות לצרף כותרים נדירים לספרייתו או להציץ ברכושו היקר מפז של אספן אחר.

כך אירע שבשבועות האחרונים אני מדפדפת בשקיקה בדפי הספרים שקיבלתי מספרייתה של רות בונדי — קרוב לוודאי האקס ליבריס המכובד ביותר שתכיל ספרייתי אי פעם. מה יכול אדם ללמוד על אדם אחר מתוך הספרים שבחר לאסוף ולקרוא? ראשית, שהיתה לו השכלה קולינרית נרחבת בימים שבהם איש כמעט בישראל לא חשב על אוכל כעל חלק משיח תרבותי. בישראל הצעירה חשבו איך לבשל בזמנים של מלחמה ושל צנע, ועל מדף הספרים בביתה של בונדי ניצבו כבר אז קלאסיקות גסטרונומיות כמו "המטבח שלי" של השף הצרפתי הנודע אוגוסט אסקופייה; "אמנות האכילה" של מרי פרנסס קנדי פישר (כותבת אמריקאית שהפכה לאורים ותומים של הכתיבה הקולינרית); ספריהן המונומנטליים של מיסיס ביטון ושל אליזבת דיוויד; וכותרים נוספים — באנגלית, גרמנית, צ'כית וצרפתית — שעוסקים בהיסטוריה של המטבח ובחיבור בין אוכל לאמנות."

(רונית ורד, להתמזג בתוך נצח עם משמש, חמאה וקינמון, מוסף 'הארץ', 5.7.19)

[צילום: עוזי קרן]

"אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.

[…] רק אציין עד כמה צר שבילי כשביל נמלה: מימי לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא השתכרתי, אלא רק פעם אחת, באיטליה, כאשר ביריד בגנואה חשבתי ש–spumante זה סוג של לימונדה. לא צבעתי מעולם את שערי, לא שרתי לך ארצי כיוון שאני מזייפת בשירה. לא רקדתי בדיסקו, אני לא משחקת ברידג' ואין לי אייפון, ולא רק שאני לא רשומה בפייסבוק, אני נרתעת מעצם המחשבה שהייתי פותחת את דלת ביתי לכל בור וגס רוח. אני לא אוהבת להתנשק עם מכרות מזדמנות, ולא מאריכה בשיחות טלפון: לעניין, בבקשה. אין לי סבלנות לנודניקים, ושיחות ארוכות עייפו אותי מאז ומתמיד. בקיצור, אני רחוקה מלהיות אשת חברה אלגנטית, רחוקה משלמות, שאליה שאפתי רק בכתיבה, בתרגום ובבישול — והרמתי ידיים, השלמתי עם תם ולא נשלם.

[…] נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו."

(רות בונדי, נאחזתי בהומור מהול בהרהורים, מוסף הארץ 14.11.2018)

רות בונדי.

[איור: יוזף צ'אפק]

 

"האדם הגנן בוודאי לא נוצר בהתפתחות טבעית, והוא יציר תרבות. שאם לא כן, היה נראה אחרת: היו לו רגלי חיפושית, כדי שלא יצטרך להתאמץ בשפיפה, וכנפיים, ראשית למען היופי ושנית כדי שיוכל לרחף מעל ערוגותיו. מי שלא התנסה בגננות, אין לו מושג עד כמה יכולות הרגליים להפריע לאדם אם אין לו על מה להעמיד אותן. מה גם שהן ארוכות מכדי לקפל אותן תחתיו כדי לחפור באדמה, והן קצרות מכדי להגיע לקצה האחר של הערוגה בלי לדרוך אותה שעה על בן חרצית או על יוניה. היה מוטב לו להיות תלוי על רצועה ולהתנדנד מעל הצמחייה שלו או להיות בעל ארבע ידיים שעליהן ראש עם כובע ולא יותר או בעל איברים להארכה, כמו חצובה של צלם. אך כיוון שהגנן מעוצב מבחינה חיצונית בצורה בלתי מושלמת, בדיוק כמו שאר בני האדם, לא נותר לו אלא להוכיח כי מסוגל להתאזן על קצה רגל אחת, לרחף כמו רקדנית בלט רוסייה, לפשק רגליים לרוחב ארבעה מטרים, לדרוך בקלות כמו פרפר או חגב, להצטמק על שטח זעיר של אדמה, לשמור על שיווי משקל בניגוד לכל חוקי הגופים הנטויים – כל זה כדי להגיע לכל מקום ולעקוף כל דבר ונוסף על כך להקפיד על מידת מה של מראה מכובד, שמא יצחקו לו הבריות. כמובן, במבט מרחוק על הגנן איכם רואים אלא את ישבנו, כל השאר פשוט מתחתיו."

(שנת הגנן, קארל צ'אפק, איורים: יוזף צ'אפק, מצ'כית: רות בונדי, הוצאת בבל)