שלום שלום לרחוק ולקרוב. בית עגנון, בשיתוף עם מכון טרומן, אירוע הפתיחה של פסטיבל על שלום ופתרון סכסוכים בספרות (הקהל מורכב רובו ככולו מפנסיונרים). בלהה בן-אליהו, פרופ' אריאל הירשפלד והרב יוסף סאקס, קוראים, מדברים, צוחקים ומהרהרים בקול, על מלחמות ומחלוקות בספרים של ש"י עגנון.

[לפני המפגש, סיור קצר בספרייה הגדולה, בחדר העבודה של עגנון. מותר להסתכל, אסור לגעת. בחדר הראשון בעיקר ספרי קודש, משניות, ספרי שו"ת וכו'. בחדר השני, הקטן, בין הספרים על מדפי הספרות: אלף לילה ולילה, שייקספיר, רשומות מועדון הפיקוויקים, דיוקן האמן כאיש צעיר, קורות טום ג'ונס וכל הספרים של קפקא, בעטיפות המקוריות של הוצאת שוקן].

---

"[…] צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד.

היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה, שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה ווסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם.

אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קירחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה.

כשם שראשיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות. מנענעת כת אחת ראש למזרח מנענעת כת שנייה ראשה למערב. מנענעים ראשיהם זה לזה, אין מנענעים אלא כדי לרוצץ את גולגולותיהם. לפיכך אין נכנסים כאחד לפקח על עסקי המדינה. בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים היה אומר, אלו ואלו דברי אמת."

(שמואל יוסף עגנון, מתוך: סמוך ונראה, פרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, נכתב ב-1942, הוצאת שוקן)

שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

"בני עיר קטנה שדרים בכרך אפילו מקבלים בכרך כל טובות והנאות ובעיר הקטנה היו מחוסרים כל – מעלים את עירם הקטנה על לבם וזוכרים אותה תמיד. ארבעים שנה יצאו מיום שיצא לנגזם מעירו הקטנה ועדיין כל שיחתו עליה. לא כמות שהיתה עירו בקטנותו היא בזקנותו, ברם כל אימת שהזכירה הזכירה כמות שהיתה בקטנותו. בכל יום ויום היה לנגזם נכנס אצל הירשל ויושב בצדי מטתו ומדבר עמו, וכל דיבור ודיבור וכל שיחה ושיחה היה פותח בעירו ומסיים בעירו."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן, תש"ך)

לקרוא עגנון.

17.5.12 מזל טוב! אחותי הקטנה, גדולה.

 

---

קוראת בספר של הירשפלד, 'לקרוא את עגנון' (הוצאת אחוזת בית). מתענגת על שיעור פרטי בספרות, שיעור מלומד, סבלני, מפורט, בהיר ונפלא, שלא מסתיים עם הצלצול. נפעמת מחדש מהכתיבה של עגנון, שמשתבחת בתיווך מבטו של הירשפלד. היופי שבקריאה המודרכת, בפירוק ובבנייה מחדש של יצירות ספרותיות, ממשיך להלך עלי קסם כבעבר.

[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)

[אולי כך נראה וורנר פרנהיים]

בבוקר יום הכיפורים קראתי סופסופ בקטלוג התערוכה היפה 'כלב חוצות', שאצר וכתב מוטי עומר. אחר כך התעורר לי התיאבון (ממש באמצע הצום) לקרוא עגנון. למרות שעדיין לא קראתי את 'תמול שלשום', חזרתי ל'פרנהיים'. לא יודעת למה אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה, שנפתח בבית נעול ומסתיים בסגירה של דלת. סיפור קצר, מדוד, סימטרי, מהודק ואכזרי כל כך. אחריו קראתי שוב את 'עד הנה', שבניגוד ל'פרנהיים', הוא ארוך, דחוס ומפותל, גדוש במפגשים עם אנשים, צירופי מקרים וסיפורים אגביים (בעלי משמעות), אמירות אירוניות והערות שנונות של המספר, בעת חיפושיו האינסופיים וחסרי התוחלת אחר דירה-שכורה-סבירה, בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה.

---

"באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת. הקרון היה מלא וממולא אנשים ונשים, סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים, מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע, בעלי שרוולים ריקים וידים של גומי, עינים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מומחים מבשר אחוריים, פנים אימתניות ופנים של בלהה, בריות בני אדם שפלטתם המלחמה מחמת מומיהם, צלמי בלהות שניטל מהם צלם האלוהים. וכל אחד ואחד מטלטליו עמו. מזוודות ותרמילים וצרורות שקים ותיבות. מרוב הצפיפות לא מצאתי את ידי ורגלי."

(שמואל יוסף עגנון, עד הנה, הוצאת שוקן)

(אביגדור אריכא, מראה עם דיוקן עצמי ומכבש, 1971)

עגנון היקר מאד,
כמה שמחתי עם מכתבך הקטן אתה בודאי מדמה בנפשך, שכן אחרת לא היית כותבו. וכמה פעמים אני נתישבתי לכתוב אליך, ולבסוף השלכתי את הנייר לסל, שכן הוא לא ראוי היה… עתה אני מעביר את המלה "ראוי" מן העולם – וכותב. כותב הכל מה שיעלה בדעתי ברגעים אלו. שכן אחרת לא אכתוב אף פעם, ועד שאעלה שוב לתלפיות, מי יודע כמה זמן עוד יחלוף.
בכל הארצות בהן שהיתי (ושמספר ספריך ראו עמי) אתה היית נוכח.
[…] ואצלי, קשה, רע וטוב כאחד. לא יחד כמובן, אלא בזה אחר זה. כעת יש לי תערוכה בקופנהאגן ובראשון באוקטובר תיפתח התערוכה הראשונה שלי בפריס. אחר כך אציג בלונדון. אבל אלה עניינים צדדיים, והעיקר  – העבודה, שבה התקדמתי בלי שום ספק, אך עדיין רחוק ממה שביקשתי. זה קשה, ומי יודע זאת טוב ממך. הציור שלי נשתנה מאוד, הוא מופשט אך פיגורטיבי. לאחר שנה וחצי של נסיונות הגעתי לשביל קטן, ומקווה שיהיה לדרך. כן ציירתי רישומים לנפשות המתות של גוגול, שיופיע בזמן הקרוב בגילד די ליבר, בלוזן. אך זה עניין של פרנסה בסופו של דבר. ציירתי את הרישומים לבלק, ושפיצר בודאי הראה לך אותם, ואני מקוה כי הם נראים לך. זה בערך הכל, מחוץ לזה שפריס יפה, ואני אוהב אותה, אך אנשים כמעט ואין בה. אסיים, בברכות לשנה החדשה, ובתקוה כי אשמע ממך אם תרצה בכך, באחד הימים.

שלך באהבה,
אביגדור
דרישת שלום חמה לרעייתך ולאמונה

(מכתב מה-11.9.55, מתוך קטלוג התערוכה 'כלב חוצות', מרדכי עומר, בית עגנון בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות)

 

(אביגדור אריכא, דיוקן שמואל יוסף עגנון, 1966)

אריכא אהובי,

ארבעה מכתבים מונחים אצלי מבין מכתבים הרבה שאני מבקש להשיב עליהם ומכולם מבקש אני לכתוב לך תחילה. אבל אתה יודע ומכיר אותי לא חלק מבקשותי מתמלא. ביום מן הימים אולי אשב ואכתוב לך או אולי אשב עם עצמי ואכתוב בלא דיו ובלא עט ובלא מלים ואולי יגיעו אותם הדברים אליך כדרך שמחשבות ליבנו מגיעות מאיש אל אחיו. לעת עתה היה לי בריא ושלם ודע ידידי שמאד מאד אני רוצה לראות אותך בארץ, בברכת שנה טובה ובברכת כל טוב,

אוהבך,

ש"י עגנון

(מתוך קטלוג התערוכה 'כלב חוצות', מרדכי עומר, בית עגנון בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות)