langzm.jpg

"בני עיר קטנה שדרים בכרך אפילו מקבלים בכרך כל טובות והנאות ובעיר הקטנה היו מחוסרים כל – מעלים את עירם הקטנה על לבם וזוכרים אותה תמיד. ארבעים שנה יצאו מיום שיצא לנגזם מעירו הקטנה ועדיין כל שיחתו עליה. לא כמות שהיתה עירו בקטנותו היא בזקנותו, ברם כל אימת שהזכירה הזכירה כמות שהיתה בקטנותו. בכל יום ויום היה לנגזם נכנס אצל הירשל ויושב בצדי מטתו ומדבר עמו, וכל דיבור ודיבור וכל שיחה ושיחה היה פותח בעירו ומסיים בעירו."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן, תש"ך)


17.5.12 מזל טוב! אחותי הקטנה, גדולה.

 


קוראת בספר של הירשפלד, 'לקרוא את עגנון' (הוצאת אחוזת בית). מתענגת על שיעור פרטי בספרות, שיעור מלומד, סבלני, מפורט, בהיר ונפלא, שלא מסתיים עם הצלצול. נפעמת מחדש מהכתיבה של עגנון, שמשתבחת בתיווך מבטו של הירשפלד. היופי שבקריאה המודרכת, בפירוק ובבנייה מחדש של יצירות ספרותיות, ממשיך להלך עלי קסם כבעבר.

biderman

[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)

FERENHEIM.jpg

[אולי כך נראה וורנר פרנהיים]

בבוקר יום הכיפורים קראתי סופסופ בקטלוג התערוכה היפה 'כלב חוצות', שאצר וכתב מוטי עומר. אחר כך התעורר לי התיאבון (ממש באמצע הצום) לקרוא עגנון. למרות שעדיין לא קראתי את 'תמול שלשום', חזרתי ל'פרנהיים'. לא יודעת למה אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה, שנפתח בבית נעול ומסתיים בסגירה של דלת. סיפור קצר, מדוד, סימטרי, מהודק ואכזרי כל כך. אחריו קראתי שוב את 'עד הנה', שבניגוד ל'פרנהיים', הוא ארוך, דחוס ומפותל, גדוש במפגשים עם אנשים, צירופי מקרים וסיפורים אגביים (בעלי משמעות), אמירות אירוניות והערות שנונות של המספר, בעת חיפושיו האינסופיים וחסרי התוחלת אחר דירה-שכורה-סבירה, בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה.


"באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת. הקרון היה מלא וממולא אנשים ונשים, סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים, מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע, בעלי שרוולים ריקים וידים של גומי, עינים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מומחים מבשר אחוריים, פנים אימתניות ופנים של בלהה, בריות בני אדם שפלטתם המלחמה מחמת מומיהם, צלמי בלהות שניטל מהם צלם האלוהים. וכל אחד ואחד מטלטליו עמו. מזוודות ותרמילים וצרורות שקים ותיבות. מרוב הצפיפות לא מצאתי את ידי ורגלי."

(שמואל יוסף עגנון, עד הנה, הוצאת שוקן)

ARICHA.jpg

(אביגדור אריכא, מראה עם דיוקן עצמי ומכבש, 1971)

עגנון היקר מאד,
כמה שמחתי עם מכתבך הקטן אתה בודאי מדמה בנפשך, שכן אחרת לא היית כותבו. וכמה פעמים אני נתישבתי לכתוב אליך, ולבסוף השלכתי את הנייר לסל, שכן הוא לא ראוי היה… עתה אני מעביר את המלה "ראוי" מן העולם – וכותב. כותב הכל מה שיעלה בדעתי ברגעים אלו. שכן אחרת לא אכתוב אף פעם, ועד שאעלה שוב לתלפיות, מי יודע כמה זמן עוד יחלוף.
בכל הארצות בהן שהיתי (ושמספר ספריך ראו עמי) אתה היית נוכח.
[…] ואצלי, קשה, רע וטוב כאחד. לא יחד כמובן, אלא בזה אחר זה. כעת יש לי תערוכה בקופנהאגן ובראשון באוקטובר תיפתח התערוכה הראשונה שלי בפריס. אחר כך אציג בלונדון. אבל אלה עניינים צדדיים, והעיקר  – העבודה, שבה התקדמתי בלי שום ספק, אך עדיין רחוק ממה שביקשתי. זה קשה, ומי יודע זאת טוב ממך. הציור שלי נשתנה מאוד, הוא מופשט אך פיגורטיבי. לאחר שנה וחצי של נסיונות הגעתי לשביל קטן, ומקווה שיהיה לדרך. כן ציירתי רישומים לנפשות המתות של גוגול, שיופיע בזמן הקרוב בגילד די ליבר, בלוזן. אך זה עניין של פרנסה בסופו של דבר. ציירתי את הרישומים לבלק, ושפיצר בודאי הראה לך אותם, ואני מקוה כי הם נראים לך. זה בערך הכל, מחוץ לזה שפריס יפה, ואני אוהב אותה, אך אנשים כמעט ואין בה. אסיים, בברכות לשנה החדשה, ובתקוה כי אשמע ממך אם תרצה בכך, באחד הימים.


שלך באהבה,
אביגדור
דרישת שלום חמה לרעייתך ולאמונה

(מכתב מה-11.9.55, מתוך קטלוג התערוכה 'כלב חוצות', מרדכי עומר, בית עגנון בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות)

 

AGNON.jpg

(אביגדור אריכא, דיוקן שמואל יוסף עגנון, 1966)

אריכא אהובי,

ארבעה מכתבים מונחים אצלי מבין מכתבים הרבה שאני מבקש להשיב עליהם ומכולם מבקש אני לכתוב לך תחילה. אבל אתה יודע ומכיר אותי לא חלק מבקשותי מתמלא. ביום מן הימים אולי אשב ואכתוב לך או אולי אשב עם עצמי ואכתוב בלא דיו ובלא עט ובלא מלים ואולי יגיעו אותם הדברים אליך כדרך שמחשבות ליבנו מגיעות מאיש אל אחיו. לעת עתה היה לי בריא ושלם ודע ידידי שמאד מאד אני רוצה לראות אותך בארץ, בברכת שנה טובה ובברכת כל טוב,

אוהבך,

ש"י עגנון

(מתוך קטלוג התערוכה 'כלב חוצות', מרדכי עומר, בית עגנון בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות)

 

BALAK.jpg

                                        [בלק, פיתוח עץ, אביגדור אריכא, 1953]

תערוכה קטנה ומקסימה בבית עגנון. איורים של אריכא ל'כלב חוצות'. דיוקנאות שלושה אנשי ספר וכלב אחד: שמואל יוסף עגנון, משה שפיצר, אביגדור אריכא והכלב בלק. רישומי קו נפלאים של אריכא מדברים בכמה שפות. מפגש שיש בו עדינות, שקט, ועושר תרבותי מאופק. (אוצר: מרדכי עומר)


'רישומיו של אריכא שואבים את כל כוחם מן הקו. גם אדם הזר לאמנות הציור יבחין ברישומי "תמול שלשום" של אריכא בהבדל התהומי שבין קו סתם, שמישהו שירבט או שירטט, לבין הקו הטעון, המתוח, החי שברישומים הללו. אריכא היה מבעלי הקו הגדולים באמת, ויש למנות אותו בין גדולי הרשמים בכל הדורות, ברשימה שתכיל את רפאל, אנגר ופיקאסו. יכולת הרישום המופלאה של אריכא היא הכוח הגדול המפעם באמנותו ובה מתרחשת הדרמה הגדולה של המגע החי בינו לבין הכלי (העיפרון, הציפורן, הפחם, המברשת) שהוא לגביו המוליך העיקרי, האפרכסת, אל ה"עולם".'

(אריאל הירשפלד, החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא, 'הארץ', 27.5.10)

זמן שאני אוהבת: יום חמישי, שעת בין ערביים, חוזרת במכונית מהר הצופים הביתה. במשך עשרים דקות נסיעה אני מנותקת מהעולם – לא אמא של, לא בת של, לא מורה של, לא עובדת של אף אחד, סתם חייזרית בחללית שלה. השמיים מתחילים להיות כחולים יותר, פנסים נדלקים, שומעת מוזיקה של ערב, איזה יופי.


133

משהו שכתבתי פעם בתל אביב: פתאום התחשק לי לראות כאן, בגינה הזאת, מישהו יושב וקורא עגנון. מישהו במכנסיים מקופלים, מתחת לעץ האורן הגדול. צל קריר נופל עליו כמו בגינות בירושלים. ושקט. שקט של ספרים. שקט של קיץ בצהריים. ברגליים משוכלות, צמודות לבטן, נשען על גזע העץ, מעיף זבוב מהכתף או מושך מחט אורן שדוקרת אותו בחולצה. תנועות של בבלי שים לב, שקוע כל כולו. פתאום הוא צוחק. עגנון מצחיק, כמו דוסטוייבסקי. אני מסתכלת מאחור, בלי שירגיש. הראש שלו שמוט לתוך הספר והוא נושם נשימות עמוקות ורגועות. מין שלווה כזו בעולם, אדם יושב וקורא עגנון (אני אוהבת את הגינות של ירושלים. גינות יעריות, מופנמות, ולא מטופחות ראוותניות כמו בפרברי תל אביב. גינות חשוכות יש בירושלים, עם אבנים רטובות וברושים).