"[…] רציתי לומר משהו על הקשר בין הפסיכואנליזה והז'אנר הקרוי מכתב, הז'אנר האפיסטולרי. האם מדובר בז'אנר ספרותי? שאלה קשה. נחזור אליה בהמשך. תחילה נשאל עצמנו מהו המכנה המשותף בין הסיטואציה הפסיכואנליטית וכתיבת מכתב, מה שנקרא epistolarity. נדמה לי שאין טקסט כתוב הדומה לסיטואציה הפסיכואנליטית יותר מן המכתב. הנמען של המכתב, כמו הפסיכואנליטיקאי, "נמצא", כדברי החוקר וינסנט קאופמן, "בלי להימצא". "כמו האנליטיקאי", ממשיך אותו חוקר, "הנמען קיים כמאזין… כשהוא נסוג לצל מאפשר הנמען לכותב המכתב לתת מרחב חופשי לדמיונו". הוא מאפשר לו לא רק להשתקע בדמיונות ומשאלות אלא גם לגלות את אוזנו של הנמען לסודות הכמוסים ביותר שאינו מגלה לאיש. במכתבים של יהודי אשכנז לפני שנים רבות צוינו על העטיפה ראשי התיבות וחל"ב (וחרם לזרים בנידוי) או והברי"ח (והפותח בלי רשותי ידקרנו חרב). ומוסיף אותו חוקר: "הרווחים בין השורות במכתב, כמו השתיקות בין המשפטים באנליזה, אמורים להיקרא, אבל רק במרחב המבטיח שמירת סוד קפדנית".
שאלנו אם המכתב הוא ז'אנר ספרותי. יש שטוענים כן ויש שמכחישים. וירג'יניה וולף סברה בחיבורה "The Humane Art" שהמכתב הוא אכן צורה אמנותית (art-form) והגדירה אותו כ"אמנות הומנית (humane) שמקורה באהבה בין ידידים… כל כותב מכתבים ראוי־לשמו נמשך לַפָּנים שמאחורי האיגרת ונענה להן — לוקח לא פחות משהוא נותן". מכאן שהצד ההדדי, הנותן ולוקח, ההתייחסותי, מכריע בטקסט האפיסטולרי, וזאת להבדיל מכל ז'אנר ספרותי.
תפקידו של הקורא, שהודגש באסכולה הביקורתית הקרויה reader-oriented criticism, נהיה כאן מרכזי ביותר ומכריע. כי במה שנוגע לשיר או לסיפור אפשר לטעון שתפקידו של הקורא, בניגוד לזה של המשורר או הסופר, משני בהחלט, ואילו בז'אנר האפיסטולרי הנמען קובע במידה רבה את פני הדברים. פירושו של דבר שהקונטקסט, העולם שמחוץ לטקסט עצמו, קובע כאן יותר מן הערכים האסתטיים המקובלים בשיפוט של טקסטים ספרותיים, כגון צורה, אחידות, אוטונומיה וכדומה. הטקסט כפוף לחלוטין לקונטקסט, הן לנמען של המכתב והן לעולם בכלל, למציאות. […]"
(הפסיכולוגיה היא ללא ספק היפה בנשים, שמעון זנדבנק כותב על מכתבים – זיגמונד פרויד, בתרגום ערן רולניק, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 6.12.19)
mibo690890698.wordpress.com 