[אירלנד, תצלום ישן שלו]

"לפני ימים אחדים חזרתי מטיול בהרי הרוקי'ס הקנדיים ובאירלנד. הרוקי'ס היו מהממים: הרים שחורים התלויים מעליך וראשם המושלג בשמים, אגמים בכל גוני הכחול והירוק, מן הספיר ועד האזמרגד, קרחונים שאתה מהלך עליהם ומפלל שלא  ייפערו תחתיך. ואחר כך אירלנד: הכל קטן, נמוך, גדרות אבנים נמוכות, מים  נמוכים, מפרצים קטנים. אבל בשבילי זהו נוף הנפש; לא המרחקים האדירים של  הרוקי'ס, לא הנשגב, אלא הקרוב, המושלך מן הנשמה, השב אל הנשמה. על חוף קונמארה, ששם שכרנו בית, קיננה משפחת כלבי ים. אני ראיתי רק צלליות חומקות בין הגלים רחוק, תרצה והילדים והנכדים העמיקו לחדור אל בין הסלעים והאצות וראו אותם מקרוב. תרצה חזרה יום אחד משהות של שעה ארוכה מעבר לסלעים. שם, במקום שנסתר מעיני, חוותה לבדה משהו נעלם. העננים נסעו כאילו ישבה בספינה, והעולם היה פראי וריק מאדם. כשחזרה, שאלתי: "פַּלַקשׁ?" והיא ענתה: "פַּלַקשׁ"."

(שמעון זנדבנק, אבות ואחים, ממואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


'חליפות הכן והלא האופייניות לקפקא פירושן שאתה לא מתחייב ל"כן" אחד מסוים. אם אתה לא מתחייב לדרך מסויימת – שהרי אין דרך – ממילא אתה נמנע מן הסמכותיות הנדרשת ממי שמבשר דרך. אתה נמנע מלהטיל את עצמך על הקורא, או מן היומרה להכתיב לו מה לעשות כדי להגיע למטרה. אתה מבטל את מעמדך העליון עליו וחולק אתו את ההיסוס. אתה אומר לו שאינך יודע, ממש כמוהו. אתה מסיג את עצמך וחוסך לעצמך את המאמץ הנפשי האדיר שבהטלת עצמך על אחרים.
את מבנה היסוד הזה אני חולק אתו, וזוהי, נדמה לי, סיבה נוספת לעובדה שנתפסתי כל כך, במידה כמעט אובססיבית, להיבט זה שלו. הייתי אומר יותר מזה: שמבנה היסוד הזה מסביר לי לא במעט את דרכי, מחוץ ומעבר לקפקא.'

(שמעון זנדבנק, אבות ואחים, ממואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[מזדהה עם זנדבנק ועם תפיסת העולם המהוססת של קפקא, יכולה לקרוא את הטקסט על יחסי הכותב-קורא גם כטקסט על יחסי מורה-תלמיד].

אנשים כבר כמעט ולא קוראים באוטובוס. הבוקר, בקו 27, התיישבתי במושב של ארבעה – הגבר הממושקף לידי קרא את 'המאהב' של א.ב. יהושע, הגבר המזוקן מולו קרא בספר גדול בערבית ואני הצטרפתי עם שמעון זנדבנק ו'אבות ואחים' שלו. קראנו בשקט עד הדסה.

kafkajuk.jpg

 

"… גם קפקא, ביומנים, מעיד על עצמו ש"אני לא כלום חוץ מספרות ואני לא יכול ולא רוצה להיות משהו אחר". הוא גם כותב: "כל מה שלא ספרות משעמם אותי ואני שונא אותו, כי הוא מפריע לי או מעכב אותי". עם אביו, הוא אומר, לא החליף מעולם אלא כמה מילות ברכה, לאמו הוא אומר בערך עשרים מילים ביום, ועם האחיות והגיסים אינו מדבר כלל, פשוט מפני שאין לו מה להגיד להם. בקיצור, הוא זר לגמרי בתוך משפחתו, אבל במתכוון, כי כל מה שהוא לא ספרות מעכב אותו בדרך אל המטרה האחת: לעשות ספרות.
זה נשמע חד-תכליתי, ממוכן, לא אנושי – ולא היא. אין כאן מה שקוראים אצלנו יפי נפש. מטבע לשון זה, יפי הנפש, הפך אצלנו, במסגרת הבוז הכוחני לכל מה שמעבר ל"צורכי ההישרדות", עוד כלי לדה-לגיטימציה של כל רגש כן. יפי נפש במובן המעוות, הלא נכון הזה, הוא הקוטב המנוגד לנפשו של קפקא. בשבילי הוא האיש הכן מכולם, כן וטהור עד דרגת קדושה.
… ואף על פי כן: האיש שמחוץ לספרות המוחצת הזאת, מחוץ למהפך הספרותי האלים
, חשוב לי יותר מן הספרות שלו."

(שמעון זנדבנק, אבות ואחים, ממואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

kafka.jpg

[מכתב לאבא / פרנץ קאפקא]

כדי לכתוב פעם ספר מצוייר על אבא שלי, אני קוראת ואוספת ספרים בהם מציירים אנשים את ההורים שלהם במלים, כמו למשל: הספר אשר לאמי / אלבר כהן, אבא מן האגדות / קרל פרידמן, אבות ואחים / שמעון זנדבנק, איך רוקנתי את בית הורי / לידיה פלם, קול צעדינו / רונית מטלון, מוות רך מאוד / סימון דה בובואר.


"ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, חמיטות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח. הכל תפח היטב, נפרש, נקלע, התנקה, קופל, נסרג להפליא, נרקם, תוקן ונבנה היטב. הכל היטב מאוד. נכון מאוד ובדיוק על פי מידתו. בדיוק במועדו, בשעתו, בעונתו. גם גופי שלי עשוי כך, על ידה, היטב מאוד ובדיוק. […]"

(אוזלת יד, מתוך: רישומים של התגלות, אריאל הירשפלד)

055

בינתיים. האם יש מישהו שהגיע כבר אל המחר? מישהו שעובד במקצוע שהוא אוהב, שמצא אהבה, הקים משפחה, בנה בית והוא יכול להרשות לעצמו להתרווח בתוך ההווה ולהגיד לעצמו: עשיתי את זה, הגעתי!  אני חיה ב'בינתיים', בסדק הצר הזה שבין האתמול למחר, שלא מצליח להפוך להווה. בארעיות של עיר זמנית, דירה זמנית, עבודה זמנית, עם שערות שמלבינות וחלומות שמשתרגים כמו צמח מטפס על בית דירות. פעם חשבתי שגיל עשרים וארבע הוא הגיל המבוגר ביותר שאפשר לשאוף אליו, אחר כך הפך גיל ארבעים לגיל שמהווה את פסגת המימוש האישי והנה, אני כבר שם, ואילו העיניים עדיין נשואות הלאה.

 


 

066

בין שתי ערים. תל אביב או ירושלים? ירושלים או תל אביב? נולדתי בירושלים, גדלתי בירושלים, אני גרה בירושלים, אבל אני נושמת בתל אביב. אויר הרים צלול כיין, אבל דווקא בתוך ענני הערפיח אני מתעוררת לחיים. משתוקקת למרחב העירוני הדחוס, לאינטנסיביות האנושית הממכרת, ומאידך לאופק האינסופי שמספק הים. מתגעגעת לעיר שלא נגמרת ואפשר ללכת אותה בלי הפסקה.

 


 

077

חנויות ספרים. את האהבה שלי מצאתי פעם בחנות ספרים.

 


08שוטטות. הצורך שלי בשוטטות הוא צורך פיזי. אני משוטטת כדי לנשום, משוטטת כדי לחשוב. כשאני משוטטת בטבע, ביערות שמקיפים את ירושלים, או בשדות שמסביב לקיבוץ, אני משוטטת ביחד, מפחדת מהבדידות בטבע, מהריק של המרחבים. כשאני משוטטת בעיר (בדרך כלל תל אביב) אני מוכרחה להיות לבד, להיטמע באנשים, אבל לבד. בשוטטות בנופים ירוקים אני מתרוקנת ממחשבות, מתנקה ומצטללת, ואילו בעיר אני נטענת – ממראות, מאנשים, מקולות – מתמלאת ומתמלאת עד להתפקע.

 


dosto.jpg

 

מה אני קוראת? אפשר לומר שאני מבכרת אוטוביוגרפיות. אבל לא כאלה שפורשות עלילות איש ומעשיו, אלא אוטוביוגרפיות של הרוח. כמו למשל: רשימות של התגלות / אריאל הירשפלד, אבות ואחים / שמעון זנדבנק, ספר האלף-בית / דן צלקה, ברברי בגן / זביגנייב הרברט.