כשעברנו לכאן מהדירה הקודמת, אחד התנאים למעבר היה – לצמצם מטען עודף (בגדים, משחקים, חפצים וספרים). אז החלטתי להיות אמיצה ולהיפרד מספרים שהם: 1. גדולים וכבדים. 2. שלא קראתי ולא נראה שאקרא בעתיד הקרוב.
אחר כך הצטערתי. בכל פעם שאני נזכרת בהם, אני מרגישה אשמה (למרות שאני יודעת שלא אקרא, גם אם אקנה אותם מחדש). את 'יוליסס' השארתי.
"מרגע שראה ברונו את תמונת 'הזעקה' בגלריה 'ארטוס הופ', הבין מה אירע שם על הבד: ידו של הצייר החליקה. מונק לא היה מעז לתכנן ליצור שלמות שכזו. יכול היה רק לנחש אותה. להתיירא מפניה או להיות נכסף אליה. לא ליצור אותה בכוונה תחילה.
[…] אטומים של אמת שאינה ניתנת לחלוקה. אמת גבישית ואחרונה. וברונו היה מחפש אותה בכל: באנשים שפגש, בקטעי שיחות שנישאו ברוח והגיעו לאוזניו, בצירופי מקרים, בו עצמו; בכל ספר שקרא היה מנסה לחפש את המשפט האחד, הפניני, ששלח את הסופר למסעו בן מאות העמודים. את נשיכת האמת הזו בבשרו. ברוב הספרים לא נמצא כלל משפט כזה. בספרים הגאוניים נמצאו לפעמים שניים ושלושה. ברונו היה מעתיק אותם לפנקסו: ברור היה לו שהוא אוסף כך, במאמץ ובשקדנות, את שברי הראיות המוצקות, שמהם יוכל לשחזר פעם את הפסיפס המקורי. את האמת. וכאשר היה שב וקורא מדי פעם את המשפטים הללו, לא תמיד ידע לומר מי כתבם: פעמים חשב שמשפט מסוים הוא משלו, ואחר כך התברר שטעה. כל כך דומים היו זה לזה, והרי אין בכך פלא, אמר לעצמו: מאותו מקור עצמו הגיעו לכאן כולם.
עתה ידע ברונו, שגם מונק הוא החוליה החלשה. מזמן ניחש זאת, מאז שראה את ההעתקים של 'הזעקה' בספרי האמנות בדרוהוביץ'. אבל חייב היה לעמוד מול המקור עצמו כדי לדעת לבטח: גם מונק. כמו קפקא ומאן ודירר והוגארת וגויה והאחרים, אשר מעשירים את פנקסו."
(דויד גרוסמן, עיין ערך: 'אהבה', הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה)
[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)
"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.
אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.
רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.
מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]
(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)
חופשה (3)
"הדבר היה בצהרי היום. אחרי הצהריים, בחום כבד ולוהט, נטול רוח, נסע אשנבאך לוונציה; כמין בולמוס אחזו ללכת בעיקבות הילדים הפולניים, שראה אותם מתנהלים עם אומנתם אל תחנת הסירות. בסאן מארקו לא מצא את אלילו. אך כשישב ושתה תה ליד שולחן המתכת הקטן העגול בצידה המוצל של הכיכר, עלה באפו איזה ריח מוזר, שעתה דמה עליו פתאום כאילו הוא חש בו בבלי דעת זה ימים אחדים, מין ריח מתקתק של בית מרקחת, המעלה על הדעת תחלואים ופצעים ואיזה ניקיון חשוד. הוא תהה עליו, רחרחו ובחן אותו עד שהכירו, כילה את התה שבספלו ועזב את הכיכר, פונה אל העבר שממול לקתדראלה. בסמטאות הצרות היה הריח מתגבר והולך. בקרנות הרחובות הודבקו כרוזים מודפסים, שבהם הזהירו אבות העיר את התושבים מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הזה, והתרו בהם להמנע מאכילת צדפות ופרי הים ומשתיית מי התעלות. ניכר בהם בצווים הללו, שלא נועדו אלא לטייח את האמת. חבורות חבורות התגודדו אנשים בכיכרות ועל הגשרים; והאיש הזר עמד לו ביניהם, קשוב ודרוך ותפוס שרעפים."
(מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
חופשה (2)
"[…] ואחר כך, כעבור זמן לא רב, הגיע אל הכיכר הנטועה, הוא היה עייף מהליכה, ועלה על חשמלית, ונסע בה עד סמוך להצטלבות של רחוב רוקין, שם ירד וחצה שני רחובות, פקידת הקבלה סימנה לו עוד אתמול את המקום במפה, ונכנס למשרד הנסיעות. חמימות ואלגנציה של משרדי נסיעות שררו שם, אילו אך היה מצטנף לו פה באחת הפינות ולא זז עד לנסיעה, ופתאום חש את עצמו לא רק רצוץ ומוזנח עם התיק הירוק הזה על הכתף, אלא גם זר ועלוב ולא במקומו עד כדי מבוכה, הוא לא היה איש העולם כפי שקיווה להיות.
[…] העייפות התאבנה בתוכו ובלי שום סיבה ברורה, בכוח איזו החלטה רגעית, אולי בשל מראה יפה של תעלה עם גשר ובית מידות שחור שראה מרחוק, בעד החלון, ירד מהחשמלית, וחזר קצת על עקבותיו וצעד לאורך, ובתוך כך הסתכל בתעלה, היא לא הייתה שונה במיוחד מהתעלות האחרות, ובעצים, שהשתקפו במים הירוקים הסמיכים, ובבתים גבוהי החלונות, ואמר לעצמו שזהו כנראה יופייה של העיר, ואחר כך נעמד על שר והסתכל סביבו והשתדל לקלוט בנחת את המראות ולהתענג עליהם, ובעודו עומד כך שאל את עצמו היכן הן העליצות וההתפעמות, אותם ריטוטי התרגשות והתענגות של הגוף והרוח, שצריך היה להיות מלא בהם, וכל כך ציפה להם, ושפעם היה מסוגל להם עד כי באו אליו מאליהם, לפעמים די היה במראה של בית או חלון או רהיט, בחוט של ריח, ריח של בגד או תבשיל או סתם ניחוח לא מוגדר, בצליל, במראה כריכה של ספר, כדי לעורר אותו, והוא המשיך עם הגשר ונכנס לרחוב קטן ושליו, וטייל בו בלי מטרה".
(סוף דבר, יעקב שבתאי, סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"רק שני אמריקאים שהו במלון. הם לא הכירו אף אחד מן האנשים שעל פניהם חלפו במדרגות בדרך לחדרם ובחזרה. החדר היה בקומה השנייה ופנה אל הים. הוא פנה גם אל הגינה הציבורית ואל האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בגינה הציבורית ניצבו דקלים גדולים וספסלים ירוקים. במזג אוויר נאה עמד שם תמיד אמן עם כן ציור. אמנים אהבו את צמיחת הדקלים ואת צבעיהם הבהירים של בתי המלון הפונים אל הגנים ואל הים. איטלקים באו ממרחקים לראות את האנדרטה לזכר חללי המלחמה. היא היתה עשויה ברונזה והתנוצצה בגשם. ירד גשם. הגשם נטף מן הדקלים שלוליות מים נקוו בשבילים הזרועים חצץ. הים התנפץ בקו ארוך אחד אל הגשם ונסוג אל החוף ושב ועלה והתנפץ אל הגשם בקו ארוך אחד. המכוניות הסתלקו מן הכיכר שליד האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בצד השני בפתח בית הקפה עמד מלצר והביט בכיכר הריקה. האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה. 'אני יורדת להביא את החתלתול,' אמרה האשה האמריקאית."
(חתול בגשם, מתוך: 10 סיפורים, ארנסט המינגווי, מאנגלית: אבירמה גולן, פן הוצאה לאור 'ידיעות אחרונות')
נילי מירסקי מקבלת את פרס ישראל לתרגום.
"חדוות המלה מעולם לא מתקה לו כל כך, מעולם לא היטיב כה לדעת שהארוס שוכן במלה, כבאותן שעות אפופות סכנה ויקרות מפז שישב אל שולחנו הלא מהוקצע מתחת ליריעת האברזין, מול עיניו קלסתר אלילו וקולו מתרונן באוזניו, ויצר על פי דוגמת יופיו של טאדז'ו את מסתו הקטנה, – אותם עמוד וחצי עמוד של פרוזה מובחרת, שצלילותה הנאצלת ותעצומות הרגש האצורות בה עתידות היו לעורר כעבור עת לא רבה את התפעלותם של קהל הקוראים. אכן טוב הדבר, שאין העולם יודע אלא את יצירת המופת עצמה ולא את מקורותיה, לא את נסיבות הולדתה; שכן ידיעת מעיינות השראתו של האמן יש בה תכופות כדי לבלבל את הבריות ולהטיל עליהם אימה, וכך לשים לאל את ההשפעות שמאציל הנשגב."
(מוות בוונציה, תומס מאן, בתרגומה של נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד 1988)
mibo690890698.wordpress.com 